תוסס ומרגש
 
כמעט 20 שנה חלפו מאז שהמחזאי-מלחין ג'ונתן לרסון הגה את הרעיון להכין מחזמר על פי האופרה "לה בוהם" מאת פוצ'יני, והחל לגייס מבצעים למה שנראה כניסיון די משונה וחסר סיכוי ליצור משהו שיבטא את ניו יורק של סוף שנות ה-80, המצויה תחת עננת האיידס.
 
כאשר עלה המסך על התוצאה הסופית, יום אחד אחרי שלרסון מת מאיידס, נרשמה בתולדות המחזמרים האמריקאיים הצלחה היסטרית, לראשונה מאז "סיפור הפרברים", שהעמידה בצל אפילו את מיטב מחזות הזמר של זונדהיים ואלה שהגיעו מלונדון.
 
סיפור חיי הבוהמה הפריזאית במאה ה-19 עבר גלגול אמריקאי מושלם כשהטקסט החד חיבר בין מצוקת האמנים הצעירים בניו יורק עם נגיף האיידס, שבאותה תקופה עדיין לא הוגדר כמחלה כרונית שניתן לחיות עימה לאורך שנים.
 
אבל יותר משהגרסה האמריקאית שינתה מיקום ודמויות, לרסון שינה מהות. כי בעוד "לה בוהם" מסתיים בייאוש, “רנט" מסתיים בתקווה ובקריאה לחיות, ולמעשה מתאר מאבק בין אלה שתקועים בחלום ואינם מגשימים אותו, לבין מי שיודעים כי "ובחרת בחיים" זה המענה, גם על קו הקץ. היום, בכל יום.
 
העלילה מתרחשת במהלך שנה אחת, בין חג מולד אחד לאחר, ומתמקדת בשני חברים, מארק ורוג'ר, החולקים דירה מבלי שיוכלו לשלם דמי שכירות עבורה. מארק צמוד למצלמה שבעזרתה הוא מתעד את עצמו ואת חבריו, את  חייהם ומצוקתם, אבל גם את שמחת החיים הפורצת מבעד לקשיים. רוג'ר, נשא HIV, מחפש את התו הפותח, את הצליל, את המילה לשיר שיפרוץ את הדרך שלו לפסגה.
 
אל תוך חייהם נכנסים שני נשאים אחרים – השכנה מימי ואנג'ל, צעיר הלובש בגדי נשים. מימי ורוג'ר מתאהבים, אך שומרים את סוד נשאותם לעצמם. אנג'ל מפתח רומן עם קולינס, חבר אחר של מארק ורוג'ר, ואל אלה מצטרפות גם מורין, האקסית של מארק שעתה מנהלת רומן סוער עם עורכת דין מצליחה בשם ג'ואן. החיים נראים כמו חלום של אהבה ומאבקים חברתיים צודקים, אבל הנגיף עושה את שלו.
 
אחת ההפתעות המיוחדות של "רנט" הוא הצד המוזיקלי המיוחד, שהלך בעקבות פוצ'יני ומלחיני אופרות של המאה ה-20. זוהי למעשה אופרה אמריקאית שלא איבדה את הקו המלודי החיוני למחזמר. הנאמברים הנפלאים, לכל אחת מהדמויות המרכזיות, דואטים או קטעי מקהלה, זורמים מתוך דיאלוגים או מונולוגים מושרים. אולי משום כך ההצלחה של "רנט" הייתה מיוחדת, ואתגרה מפיקים וקהלים.
 
משום כך גם לא נרשמה ציפייה להפקה ישראלית של המחזמר. אלא שהשנים עושות את שלהן, ויוזמה משותפת של המפיק יריב יפת ושל בית הספר למשחק בית צבי הצליחה לעשות עתה את הלא ייאמן ולהרים הפקה מצוינת, תוססת ומרגשת.
 

 
"רנט". צילום: יח"צ

המחזמר כיצור חי
 
המכשול הראשון שהיה צריך להתגבר עליו הוא שפת המחזמר. הקושי אינו מתייחס ל"אנגלית האמריקאית". על השפה הזו כבר התגברו אצלנו לא מעט מתרגמים. הפעם מדובר בצורך ליצור תרגום שיישב טבעי על המוזיקה שאיננה חדלה להתנגן. זה קושי שמוכר יותר באגף האופרות. אבל המכשול הפך להישג גדול ומרשים של דניאל אפרת, שצלל לתוך המשימה ושלף פתרונות של שפה עברית חיה, נאמנה למקור ככל הניתן, ובעיקר למוזיקה.
 
המכשול השני הוא העמדת המחזמר כיצור חי, טבעי בהתנהלותו, הזורם ומצליח לגעת בנימים הרגישים והמרגשים. על המכשול הזה גבר הבמאי משה קפטן במה שהוא בעיני הישגו הגדול ביותר עד כה. הוא הצליח להפוך את חבורת תלמידי בית צבי ללהקה, להבליט באופן נכון את הסולנים, ולהניע את גלגלי העלילה על כל מרחב הבמה הגדולה, הנשלפת אל הקהל, של תיאטרון רמת גן.
 
אין ספק כי לצד התפאורה הפונקצונלית המצוינת של במבי פרידמן, התלבושות האותנטיות של ברק חודריאן והתאורה היצירתית של הדס לוז, קפטן נסמך היטב על הכוריאוגרף עוז מורג, ששלף מכשרונו המוכח את מיטב רעיונותיו, ועל המנהל המוזיקלי אפי שושני, שגם עיבד את המוזיקה לצוות הקטן של הנגנים המצוינים. ובעיקר על צוות המדריכים שהכינו את הלהקה למבצע המוזיקלי המורכב והקשה – אוהד בן אבי, תמי כספי-אשל, גיא גבע ואלווירה כוחנוף.
 
התוצאה של עבודת הצוות הזו מרשימה במיוחד. ציון חורי היה מרתק ומרגש בתפקיד מארק, הנושא על שכמו ובמצלמתו את העלילה והמחזמר, והוא שר להפליא בקול חזק וצלול. תום אבני שגויס לתפקיד רוג'ר היה בן זוג אידאלי הן למארק והן למימי, בהתלבטויות, בביטוי החלום, ובמיוחד בהתפכחות הכואבת.
 
אדוה פרץ הייתה מימי מרשימה בתנועתה ובשירתה העזה. מונה מרקוביץ' הייתה מורין מושלמת וגנבה את ההצגה במונולוג הגדול על הפרה אלסי. גלי הראל הייתה ג'ואן חזקה בקנאה ובוערת באהבתה למורין. חייקה מלכה היה קולינס משכנע מאוד, אמין בכנות אהבתו לאנג'ל, שאותו גילם עופר פלדמן, שריגש במיוחד בתמונת המוות המיוחדת. אסיף מימון היה ענייני ובהיר כבעל הבית בני.
 
הקבוצה הזאת הגישה מצוין את קטעי הסולו, הדואטים והאנסמבלים שלהם יחד עם עוד 13 חברי הלהקה וארבעת הנגנים.
 
"רנט" ראוי ליותר משעת חסד ראשונה, ועדיין יש פה ושם נושאים שראויים לשכלול, לתיקון או לשינוי, שיגיעו במהלך ההרצה הראשונה הזאת, ובהרצות הבאות. כי כן, הניסיון החשוב הזה להתמודד עם יצירה מורכבת כמו "רנט" הוא הישג שיש לטפחו ולשוב ולהעלותו.