יוצרים אורחים מהולנד מקפיצים את רקדני להקת המחול הקיבוצית לאיכויות חדשות
מרקם כוריאוגרפי מרשים
20 שנה מחכה להקת המחול הקיבוצית לאירוע שיגלה לרקדניה שלה, וגם לקהל האוהד והמסור שלה, שיש להם יכולת אינדיווידואלית וקבוצתית להתמודד עם יצירות אינטימיות יותר מאלה שהורגלנו להן בעבודותיו המרשימות של רמי באר, מנהלה האמנותי הפורה של הלהקה.
לא שבעבר הקרוב והרחוק לא ראינו איכויות משובחות. אבל עובדה היא שהלהקה הפכה לתעודת זהות אמנותית של יוצר אחד, וגם אם הוא עצמו התפתח במהלך השנים - עדיין זה הרחיק את להקתו ממגע יצירתי עם דברים אחרים.
והנה זה קרה. להקת המחול הקיבוצית מעלה מופע חדש המורכב מיצירות הכוריאוגרפים איציק גלילי וכריסטינה דה שאטל, העומדים בראש "קבוצת המחול אמסטרדם". בסיכומו של הערב אפשר בהחלט לברך על הבחירה, ולהתענג על 13 הרקדנים ועל כמה מהם שבלטו במיוחד.
את המופע "שחור-לבן" פתחה "פעימה" (PULSE) של כריסטינה דה שאטל ומאסימו מולינארי, לצלילי מוזיקה וירטואוזית של גיאורגי ליגטי. זו יצירה הנבנית על מהלכים קבוצתיים הדוקים, בתנועות הנובעות מתוך גוף הרקדנים, שישה במספר, הלבושים בתלבושת שחורה, כשהחולצות תלויות להם על המותניים, ועם כובעים שחורים לראשיהם.
בהדרגה מופרשת מתוך הקבוצה רקדנית אחת, דורי אייבן הנפלאה, ואחר כך מצטרף אליה איתי פרי המרשים, כשהניגוד בין גופה המסיבי לגופו הדק יוצר מיד תחושה דרמטית מסקרנת. אהבתי במיוחד את הקטע המרכזי, שבו הקבוצה היא זו שמעבירה את פרי אל אייבן, ואחר כך את קטעי הכוריאוגרפיה הבנויים על ניצול נפלא של שרירי הגב.
היצירה השנייה, "עד בלי די" (until.with/out.enough) של הכוריאוגרף איציק גלילי, היא ארכיטקטונית במבנה המוגדר שלה, היוצא מתוך שורה עורפית של שבעה רקדנים ומתעצב בשינויים דינמיים בהשראתה של המוזיקה למיתרים של הנריק גורצקי, שפרקיה מגוונים ויש בהם רגעים מרשימים של עצב מלנכולי עד התפרצות חיים מרשימה, המזכירה גם במוזיקה וגם בתנועה מחולות פולחניים, נוסח סטרווינסקי ושוסטקוביץ'.
ביצירה הזו בלט במיוחד הרקדן לוטם רגב, ובחלקה האחרון של היצירה הצטרפה אליו גם קורינה פריימן. שניהם התבייתו באורח מרשים על המרקם הכוריאוגרפי שיצר גלילי.
בשתי היצירות אפשר היה להתענג על עיצוב התאורה שנעשה על ידי ירון אבולעפיה והתלבושות שעיצבה נטשה לנסן.