פסטיבלים - האומר כן / האומר לא

תיאטרון-הסיפור של רות קנר נשאר זר לטקסט ה"חינוכי" של ברכט ולתוספות שהוצמדו לו

אותו סיפור פעמיים

אין לי מושג קלוש מהן מטרותיה החינוכיות או האידאולוגיות של רות קנר, ומה בדיוק קסם לה ולדמיונה היוצר בטקסט של ברטולד ברכט שנכתב בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת. לא שאין לחומר ממד של אקטואליה נצחית, ככל שהוא נוגע לרצון היחיד מול רצון הרבים ומערכת היחסים הנצחית ביניהם, אבל משהו קהה בו, 80 שנה אחרי התקדרות הקומוניזם בשמי אירופה, וסממנים ראשונים לחשרת הסופה הנאצית.

מקורו של הטקסט במחזה נו יפני, "ההשלכה אל העמק", שהגיע לידי המחזאי הגרמני המצליח של אותן שנים באמצעות תרגום (מאנגלית) של פילגשו אליזבת האופטמן. הטקסט, שהחל דרכו עם מוזיקה של קורט וייל, מספר על קבוצת אנשים שיצאו למסע אל ההרים להביא תרופת פלא. במשלחת היה גם ילד שכוחו לא עמד לו, חלה וביקש שאנשי המשלחת ימשיכו בדרכם בלעדיו, ואילו הוא יושלך אל העמק. בגרסת ה"כן" זה מתרחש. בגרסת ה"לא" הילד מסרב, ומאלץ את החבורה לחשיבה חדשה מול תנאים חדשים.

את המרקם הזה, שברכט עצמו העדיף כל חייו להישאר תקוע בין שני אגפיו, ביקשה קנר להעשיר באמצעות טקסטים מתוך סיפור העם "פרח לב הזהב", אגדת ילדות מרגשת על ילד ואמו החולה, ובאמצעות חומרי ארכיון פרטיים של ארבעת השחקנים המשתתפים-שותפים לעבודתה של קנר.

בדרך המיוחדת לה עיצבה קנר מין אורטוריה פיזית-ווקאלית, בסיועו של המלחין רונן שפירא שליווה את ההצגה כשהוא עצמו ליד הפסנתר. מבחינה חזותית, העבודה נושאת רגעים רבים של חן וחסד בימתיים, כמיטב תיאטרון-הסיפור של קנר, ששיאיו הרבים כוללים את "גילוי אליהו" ו"איימוס", “דיוניסוס בסנטר" ו"אצל הים".

את אלה חיים מתוכם ובתנועות גופם וקולותיהם ארבעת המופלאים של קבוצת התיאטרון של קנר – רונן בבלוקי, דפנה הרכבי, גיא סלמן וטלי קרק. אין כמוהם לגלגל מילים והברות וליצור מהמשפט הפשוט ביותר היגדים בימתיים עשירי מבע. הם עושים זאת בתיאום מושלם ביניהם וביכולתם הנובעת כמעיין מתגבר לעצב דמויות מהבעות פנים, מחוות זעירות של אברי גוף ותנועה מדויקת.

הפעם הם גם נדרשים לספר את אותו סיפור פעמיים, כשבפעם השנייה גובר המרכיב הקומי, וניכר מגע פארודי, הן על דרכה של קנר עצמה והן על המסרים הדידקטיים של ברכט – בתרגומו של אהרון שבתאי – הנוגעים לצייתנות וחשיבה חופשית מזה ולאחריות של היחיד כלפי הקולקטיב והקורבן הנדרש לשם כך מזה.

אבל בסופו של דבר, ככלות החיוכים וההתפעלות מהמשחק, במשמעות המוכרת של גילום דמויות בתיבת-במה, ובמשמעות המוכרת לא פחות של שעשועי-פנאי בארגז חול, נותרת בעינה השאלה מה רוצים המשוררים להגיד לנו היום.