סאגה אנושית קטנה
על המחזה "סוחרי גומי" של חנוך לוין, שנכתב ב-1978, נכתבו מאמרים ונערמו שבחים בכל אחת מארבע הפעמים שהועלה בתיאטראות הקאמרי, החאן וחיפה, עם מיטב השחקנים המנוסים בשלושת התפקידים הנושאים את הקומדיה המצחיקה עד דמעות.
כאשר נודע לי כי במסגרת בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים מועלה המחזה כתרגיל גמר של סטודנטית לבימוי והוראת תיאטרון, מיהרתי לוותר על ערב חופשי, ללא כוונה לכתוב ביקורת על ההצגה, שממילא נקבעה לה תוחלת חיים קצרצרה.
מצטער, אבל בעקבות מה שראיתי, איני יכול שלא לחזור אל מקומי כאן, כמבקר, ולקוות כי יימצא הקונה שירכוש את ההצגה הצעירה והמקסימה הזו שביימה הדר משה, וייתן הזדמנות למעריצי לוין לשוב ולהיפגש עם הסאגה האנושית הקטנה של הרוקחת רות ברלו, שלא ידעה לבחור בעל, ושל שני מחזריה שלא ידעו לקנות אישה.
העלילה של המחזה מוגשת פעמיים. במערכה הראשונה "גיבורינו קצת מעל גיל 40". אל בית המרקחת של רות ברלו מגיע יוחנן צינגרבאי לקנות APC (תרופה פופולרית בימים משכבר) ומוצא עצמו גם עם חפיסת קונדומים, וגם עם הזמנה לביקור לילי אצל הרוקחת. אלא שאז מגיע שמואל ספרול עם מזוודה שירש מאביו ובה עשרת אלפים קונדומים, לא משומשים כמובן, שהוא מנסה למכור במחיר הזדמנותי. מנקודה זו מתחיל הגישוש עם ה"יוחנן" המזדקף ונרפה של שני הגברים - מי יזכה ברוקחת, ובכמה יעלה להם העניין, אם בכלל, ומי בסופו של דבר יישאר כשהיה ורק עם זמן אבוד.
הצרה היא שאף אחד לא מוכן לשלם, וברלו מסרבת להימכר בחינם. התור המצומצם ממילא נעלם, ויעברו 20 שנה, עד שבמערכה השנייה ישובו השניים, בלתי מסופקים כמוה, אל פתחיה, בבית המרקחת ובדירתה. והגלגל יסתובב שוב והחצים לא יקלעו אל הבול. וברלו תסכם את העניין באחד המונולוגים המקסימים ביותר של לוין, המסכמים את גאונותו המחזאית:
"כמו הרגע ההוא אז בקומדיה, לפני 20 שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו בדומייה, כל הציפיות, על החלומות מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול; ואז נפתח מסך ישן בחריקה, אור צהבהב-קלוש עלה על הבמה, ושלושה אנשים מסכנים עמדו על הקרשים למעלה עם קרטון וסמרטוטים, וטחנו לנו משך שעתיים ארוכות את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים".
"סוחרי גומי". צילום: דן חן
התבוננות מחויכת
הדר משה ביימה את ההצגה הזאת בהתבוננות מחויכת ובה בעת כזו שמחבקת את האנשים הקטנים שאינם מצליחים ליצור קשר, שיש מחסום מובנה שמולבש עליהם, כקונדום, המונע מהם להשתחרר מעליבותם. היא בנתה את ההתרחשויות השונות במבנה מדויק מאוד, הן של התנועה המחזורית של הדמויות ובעיקר של עיצובן, בתלבושות מסוגננות מאוד שעיצבה לינור דגן, ולצלילי המוזיקה של ענת אלפן.
עיצוב הבמה המצוין שלה ושל פרידה שהם יצר מעין במה, עם מסך תיאטרון אדום, שעליה כמה כיסאות תיאטרון ישנים, שסביבם ובהם מתרחשים המפגשים, תחת פנסי התאורה האינטימית של עמיחי אלהרר. בסיומה של כל תמונה שלושת השחקנים יוצאים מהבמה מצד אחד, ומיד חוזרים אליה מצדה השני.
אך מעבר למבנה המדויק הצליחה הדר משה לקבל משלושת השחקנים משחק מסוגנן ומעוצב בכל דקויותיו, עם יכולת מפתיעה לשדר את הזמן האבוד של הדמויות, על אף ששלושתם עדיין בשנות ה-20 המבטיחות שלהם.
במרכז ניצבת תמר בן-עמי, בוגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, היוצרת דמות מיוחדת מאוד של רות ברלו. אפשר לומר שאני עוקב בסקרנות אחרי התפתחותה של בן-עמי, מאז שראיתי אותה לראשונה כתלמידה בתפקיד ירמה, ואחר כך ב"אבסינת" וב"ביטריצ'ה" ולא מכבר ב"פנדו וליז". בכל אחת מההצגות האלה היא חשפה פנים ויכולות חדשות, והפעם היא מוסיפה לעצמה הישג נכבד ומיוחד.
ברלו של בן-עמי היא כמעט בובה נוסח אולימפיה של סיפורי הופמן, המופעלת על ידי חוטים סמויים הנמשכים מתוך יישותה העקרה, תאבת החיים לכאורה, המתמקחת עליהם ואינה מצליחה לממש אותם. בן-עמי משחקת בקולה, בגופה, בהבעות פניה, בתנועות זרועותיה וברגליה בווירטואוזיות מרתקת.
לצדה רומן גרשקוביץ', בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב, המעצב דמות מיוחדת מאוד כשמואל, יורש מזוודת הקונדומים. הוא מצליח לחבר יפה בין הגברי לשבר-כלי, בין ההבטחה לאכזבה, ומעשיר את העיצוב כולו בנוגה של כאב במונולוגים שלו אל אביו המת.
שלישי בחבורה ובתפקיד יוחנן צינגרבאי עדו זכריה, תלמיד השנה השלישית בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. זכריה יוצר דמות מכמירה מאוד בעליבותה, באין-אוניה, באי יכולתה לגעת באמת, ובקמצנותה הזועקת, והוא מגיע לשיאו בתחנוניו לקבל בחזרה את ההמחאה שנתן באי רצון וברגע של חולשה.
בסופה של ההצגה המיוחדת הזאת, המוגדרת בצניעות כ"תרגיל בימוי", לא יכולתי שלא לחוש צער גדול. על האנשים הקטנים, ועל ההצגה המצחיקה של הדר משה שלא תגיע אל קהל רב יותר. ואולי בכל זאת יתרחש הנס, ותיאטרון כלשהו יאמץ אותה. הלוואי.