פסטיבלים - הרמת מסך – מיה ותומר, שלומית וניב

לעתים נדירות מתאפשר בפרויקט מסוגו של "הרמת מסך", ששלוש יצירות שונות זו מזו באמת מתחברות להיגד שלם אחד, ולמופע בעל התפתחות רצופה, מסקרנת ומפתיעה בכל תפנית. כזאת קרה במסך 3 .

שלוש יצירות המחול הקצרות הכניסו את צבי גורן לתוך מבוך של קשר ותקשורת בין בני זוג ובין אישה לעצמה, השזור בהרבה הומור ובתבונה.

גוף בתוך גוף

היצירה הפותחת את מסך 3, "מתהלך עד היום" של מיה שטרן ותומר שרעבי, יוצאת מתוך הרעיון שהגוף, גופו של האדם, יכול לפשוט צורה וללבש צורה חדשה, לאבד את אישיותו וגם לקבל זהות שונה. זה נשמע מתפלסף עד שרואים את הביטוי היצירתי המופלא שצמד הכוריאוגרפים-הרקדנים מביא עמו לבמה.

שטרן ושרעבי החלו ליצור יחד לפני כחמש עשרה שנים, עוד בתיכון תלמה ילין. אולי משום כך נראה כי התיאום ביניהם מוחלט, וכל גוף מזהה את הגוף האחר, מכיר אותו, חי אותו ומתביית עליו.

התוצאה היא מחול של גופים שלובים, שגם כאשר הם נפרדים, אין זאת אלא כדי לשוב ולהשתרג גוף בתוך גוף, נשמה בתוך נשמה, אישיות בתוך אישיות. לא כזוג אוהבים שמקיימים מצוות "והיו לבשר אחד", אלא כביטוי פיזי מתוחכם מאוד של אותו רעיון שממנו יצאו.

המפתיע בעבודתם הוא שמדובר בשני גופים שונים כל כך. שרעבי דק, צנום, שלדי, כהה. שטרן עגולה, חטובה, בהירה. והם נושאים זה את זה, נכנסים זה לתוך זה, בטכניקה מושלמת המזכירה את ציוריו של אשר, ומפגינים שליטה מוחלטת בכל איבר ושריר של גופם.

רצוצה בבדידותה

שליטה כזאת היא גם מילת מפתח לשתי היצירות הבאות בערב הזה. "בכיס האחורי" של שלומית פונדמינסקי היא יצירה סולנית עתירת דמיון, דרמה והומור.

המחול של פונדמינסקי לובש צורה שונה מהמקובל, ומשתמש ביסודות מתחום המשחק והפנטומימה כדי לעצב גם את המקום – חדר, חלונות גבוהים, בית שימוש ועוד – ובעיקר את אישיותה של האישה הכלואה בו.

פונדמינסקי איננה מפרידה באמת בין המקום לדמות האישה – היא מעצבת את הבית בגופה, והבית מעצב את גווה. היא כפופה, היא מזדקפת, היא כנועה והיא מתנערת והיא מגיבה על קיר, על חלון, על אסלה בתנועה מדויקת מאוד.

מצבי הרוח ומצבי הגוף מעוצבים בהומור עדין מאוד, פנימי, המאפשר לה להיות רצוצה בבדידותה ואופטימית בשאיפתה לפרוש כנף. ואף לרגע קל אי אפשר לטעות ולא להבין מה היא אומרת, ואל מה היא שואפת (במיוחד אחרי שראינו דוגמה חיה לכך ביצירה שפתחה את הערב).

מחייך אל הנתק ומתענג על התלות

והנה שוב אנו צופים באותו חלום עיוועים, של התחברות והתנתקות, ביצירתו המושלמת של ניב שיינפלד, "קו ואריאנס", מונח שמשמעותו היא שונות משותפת.

שיינפלד יוצר כאן מחול מלא, בשפת תנועה עשירה ומשוכללת, נקייה ומדוייקת, והוא יוצר מבנה כוריאוגרפי מרתק של זוגיות הבוחנת את עצמה מחדש בכל תנועה, בכל תגובה.

שלב אחרי שלב, ומעת לעת עם מה שיכול להיחשב כ"פזמון חוזר", הוא מנתח באיזמל של אהבה את מערכת הקשר בין בני הזוג. הוא מחייך אל הנתק כשם שהוא מתענג על התלות, הוא הודף והוא מתחבר במהלכים טבעיים, פשוטים ובהירים, ועם דגשים כהים, בוטים.

וכשם שהוא יודע לנצל את יכולותיה המצוינות של בת זוגו במחול, סיוון גוטהולץ, כך שיינפלד יודע לבטא את ייחודו שלו כרקדן. גוטהולץ קלילה למראה, תנועתה דקה נוצתית, ובה בעת היא צוברת נפח ומשקל "כבד" כנדרש במצבים שבהם הוא נדרש.

שיינפלד הוא רקדן הנראה על הבמה "ככל האדם" ולא "ככל הרקדן". הוא איננו חטוב גיזרה, קומתו ממוצעת, ונדמה שהוא קצת מגושם, יחסית, ומעורר תהייה ביחס ליכולותיו. עד שהוא מתחיל לרקוד. ואז הוא מרחף כחסר משקל, קם ונופל, מזנק ונוחת, מדויק בכל תנועה בכל עצירה.

הזיווג בינו לבין גוטהולץ מושלם, ויחד הם יוצרים בתנועה את מצבי הזוגיות והתקשורת הפנימית שבה. הם מפתים מאוד בחיזורים ההדדיים, הם סקרניים מאוד בניסיון להתוודע, הם מפוחדים, מבוהלים, והם מפוייסים ומשלימים.

סיום מושלם לערב מחול מקורי מאוד, משיאי "הרמת מסך 2004".

לפרטים נוספים על "מתהלך עד היום"
לפרטים נוספים על "בכיס הפנימי"
לפרטים נוספים על "קו ואריאנס"

הרמת מסך: ענבל פינטו ואבשלום פולק
הרמת מסך: שלי אללוף ויסמין גודר
הרמת מסך: שלומי ביטון, מאמי שימאזאקי ושלומי פריג`, סהר עזימי
המקום שבו נגמרות המילים – ריאיון עם נאוה צוקרמן ערב "הרמת מסך"
חוזרים לאהבה ב"הרמת מסך"