שתי אגדות עם
 
אחת החידות השבות ומעסיקות את חוקרי מחזותיו של הנריק איבסן היא לאיזו קטגוריה יש לשייך את "האישה מן הים", אחד ממחזותיו הפחות פופולריים. יש המבקשים לראות אותו כעוד אחד ממחזותיו הריאליסטיים, כמו "בית בובות", "רוחות", ו"אויב העם", כשהם נשענים על סגנון הכתיבה שלו המעמיד במרכז המחזות אנשים רגילים במצבים, לכאורה, גדולים מהחיים.
 
אלא ש"האישה מן הים" שייכת דווקא לקבוצת המחזות הפסיכולוגיים-סמליים, שראשיתה ב"ברווז הפרא", וכוללת בין השאר את "הדה גאבלר", "אלוף הבונים" ו"איולף הקטן", ואת מחזהו האחרון "כשאנחנו המתים מתעוררים". המרקם המיוחד הזה של סימבוליזם ופסיכולוגיה מקשה לא אחת על במאים למצוא את שביל הזהב שעליו יצעדו עלילת המחזה ומשתתפיה.
 
עלילת המחזה משתמשת בשתי אגדות עם מוכרות. האחת על גבא בעל העיניים הקסומות המפתה אישה לעזוב את בעלה וביתה, והאחרת על ספן שנעדר זמן רב מאוד עד כי הוכרז למת, והוא חוזר לפתע ומגלה כי אשתו נשואה לאחר. במחזה של איבסן אלידה היא האישה הנשואה החיה בעיירת נופש צפונית, הרחק מהים שלידו גדלה, והספן הוא "הזר" שנמלט לאחר שרצח מישהו, וכבר חזר לפני שלוש שנים והבטיח לשוב ולקחת איתו את אלידה, שעימה כרת ברית נישואין סימלית.
 
אלידה חולמת ים, הוזה ים, ומחכה שהים ישוב וייקח אותה מהחיים עם בעלה ושתי בנותיו מנישואיו הראשונים. אבל כאשר הזר שב לקחתה היא דורשת שבעלה ישחרר אותה ממחויבותה אליו, כדי שתוכל להחליט מרצון אם להישאר או ללכת. כאשר הבעל נענה לה, באי רצון, אך בתבונה, היא עושה את הבחירה שלה. שלא כרגיל אצל איבסן, החלטתה ברורה, ופותרת למעשה את חידת המחזה ואת הדילמה שלו.
 
ברקע לסיפור המרכזי הזה פועלות דמויות שמייצגות אינטרסים שונים או מקבילים לאלה של אלידה, בעלה ואפילו של הזר. אלה הן שתי הבנות, שהגדולה בהן נסחטת לחיי נישואין עם המורה לשעבר המבטיח לה "חופש" אמיתי או מדומה, סטודנט חולה שמצפה כי האחות הגדולה תחכה לו עד שישוב מלימודי האמנות באיטליה, אבל אז, כדבריו, היא כבר תהיה מבוגרת מדי בשבילו, והוא יעדיף את אחותה הצעירה. וישנו גם צייר שבגרסה הנוכחית של הבמאי שלומי ליברמן והדרמטורגית לילך דקל-אבנרי הופך למין צל מהלך שתפקידו לתאר את המיקום של התמונות השונות.
 
מערכה ארוכה אחת
 
ככלל, הגרסה הזו מהדקת את חמש המערכות של איבסן למערכה ארוכה אחת, מתמצתת את הדרמה לעיקריה, מוותרת על עניינים "שוליים" ומתמקדת בדמותה של אלידה. אלא שבתוך כך, ובבימויו של שלומי ליברמן, המחזה נותר קר מאוד, ואלידה, בגילומה של יעל אבקסיס, נראית כמרחפת, הזויה, נטולת להט ותשוקה אפילו ברגע המכריע שבו היא מגיעה להחלטתה.
 
העדר התשוקה בולט גם בעיצובו הנעים ובמשחקו הישיר מאוד של מיכאל כורש בתפקיד הבעל, ועוד יותר מזה במשחקו של אייל שכטר בתפקיד הזר. ומעניין כי דווקא ניצול התאורה של תמר אור, התפאורה של אבי שכוי והמוזיקה שערך רן בגנו, מדגישים זאת.
 
גם עיצוב דמותו של הסטודנט במשחקו המשעשע לכאורה של גיא סלמן, ועיצוב דמותה של הבת הצעירה במשחקה של צחית שפרן, נותרו קרים, כמעט נטולי חיים. סממני התשוקה נותרו רק במשחקה המצוין של עירית נתן-בנדק בתפקיד הבת הבכירה, ובמשחקו של ג'יל בן דוד בתפקיד המורה המאוהב בה. יוסי רחמני היה נואש למדי בתפקיד הצייר המתאר את מיקומי התמונות.

בסופו של דבר הגרסה הזו של תיאטרון תמונע אינה מאירה את איכותו המיוחדת של המחזה, אך בהפוך על הפוך היא אולי מסבירה את העובדה שהוא אינו מקבוצת המחזות של איבסן ששבים להציגם.