פסטיבלים - מסיבת יומולדת

גרסתו של עודד קוטלר מצניעה את המתח והאימה של המחזה הנפלא של פינטר

היכן המתח הגבוה?

"מסיבת יומולדת" הוא המחזה השני של הרולד פינטר, לאחר "החדר" מ-1957, והראשון שהוצג בתיאטרון מקצועי בווסט-אנד של לונדון, ב-1958. כשלונו המסחרי והביקורת המהללת של מבקר הסאנדיי-טיימז האולד הובסון, שהופיעה אחרי שההצגה נסגרה, הפכו לחלק בלתי נפרד מהסאגה המלווה את פינטר ואת מחזותיו, ובעיקר את הקבוצה המוקדמת הכוללת גם את "מנהל הבית".

במחזות אלה וברבים מאלה שנכתבו בהמשך הקריירה של פינטר, שזכה בפרס נובל לספרות ב-2005, שלוש שנים לפני מותו, בולטת החידתיות של דמויותיו, מניעיהן, קורותיהן ופעולותיהן. וכך גם עלילת המחזות, הכתובים בשפה "פינטרית" שיש בה הפוך על הפוך, הומור עדין לצד ביטויים אלימים. האימה שורה מעליהם, ובסופם הקהל יוצא מהאולם מבלי לקבל פתרון או הצעת פתרון לתעלומה שנגולה לפניו.

האפיון הזה בולט מאוד ב"מסיבת יומולדת", שעלילתו נראית פשוטה וברורה. היא מספרת על סטנלי, פסנתרן לשעבר, המסתגר בבית הארחה בעיירת חוף אנגלית, שבעליה הם פיטי, האחראי לכסאות הנוח בחוף, ומגי המאוהבת בדייר היחיד שלה. אל המקום מגיעים שני אורחים, גולדברג הנראה כבוס, ומק'ן הנראה כלקוי מעט בשכלו. הם מחפשים את סטנלי, אך למעט השאלה "למה בגדת בארגון, בנו, במולדת?" אין פינטר מפרש מה הם רוצים, מה חטאו, ולמה הוא מסתגר בבית הזה.

לדברי מג, בואם חל בדיוק ביום הולדתו של סטנלי, עובדה שהוא מכחיש, ויחד עם גולדברג ומק'ן והשכנה החתיכה לולו הם מארגנים לו מסיבת הפתעה, שבמהלכה נראה כי הוא מאבד את עשתונותיו. למחרת בבוקר לוקחים אותו גולדברג ומק'ן כשהוא במצב קטטוני ופיטי מזהיר אותו שלא יגיד להם דבר. פיטי אינו מספר על כך למג המגיעה מאוחר יותר, והיא אינה זוכרת הרבה מהמסיבה שערכה לבד, שהיא הייתה "מלכת המסיבה".

הרבה הפקות בימתיות נעשו למחזה מאז הבכורה שלו לפני 52 שנה, ומספרן כמספר הפרשנויות האפשריות לדמויותיהם של סטנלי, גולדברג ומק'ן ולנסיבות הקשר ביניהם, והחידה של פינטר נותרה כשהייתה, ללא פתרון. עתה עולה המחזה בתרגום חדש ומושחז של רבקה משולח בהפקה של קבוצת תיאטרון חדשה - "עבודות תיאטרון" שהקים עודד קוטלר יחד עם לאורה ריבלין וגדליה בסר, ובשלב הראשון פועלת בסיוע וחסות של תיאטרון גשר.

בדברים שקוטלר כותב בתכניית ההצגה על מטרת הקבוצה הוא מצהיר כי "ייעשה כל מאמץ לזעזע את הנוחות של הצופה, לטלטל אותו במושבו המרופד, להסעיר את נפשו ולהוציא אותו משלוותו, כדי להותיר אותו סעור מוח ורגש כפי שלא היה, קרוב לוודאי, רגע לפני היכנסו לאולם הצגה". המטרה נועזת, בלי ספק, אך קוטלר מעיד כי כוונותיו להעלות את ההצגות של הקבוצה במספר מצומצם של הרצות, 25-20, כלומר לקהל יעד ה"מעוניין" בחוויה מסוג זה.

כמו לא מעט מקרים, נאה דורש אך לא נאה מקיים, וגרסתו של קוטלר למחזה של פינטר, המנסה להציג ו"לקבל את הדברים כפשוטם, כפי שפינטר בחר להציג אותם", דווקא רגועה, נינוחה ונטולת אימה. וזוהי החידה השנייה המצטרפת לזו של פינטר. איך קורה שהצגה שיש בה כמעט כל מה שיש במחזה המקורי, ויש בה שחקנים מצוינים, מאבדת את המתח הגבוה הזורם בעורקיו?

כי כן, למרות משחקה המצוין של לאורה ריבלין בתפקיד מג, בעיקר במערכה הראשונה ובמסיבה, נראה כאילו שאר השחקנים נותרו קצת מחוץ לתפקידיהם, גם אם עשו זאת ביכולת רבה. מיקי לאון היה סהרורי מלכתחילה כסטנלי, דבל'ה גליקמן היה מדויק אך ללא הנפח האלים כגולדברג, יואב הייט היה משעשע מדי כמק'ן, נינה קוטלר הייתה עסיסית כלולו, אך במערכה השלישית חסרו סממני הסיוט שעברה בלילה, וגדליה בסר היה כל כך אדיש כפיטי עד שלא ברור על מה ולמה הזהיר לפתע את סטנלי בסיום.

ההפקה עצמה הייתה טובה עם תפאורה נאותה של דניאלה מור, מוזיקה מצוינת של שאול בסר, תלבושות טובות של כנרת טופז ותאורה יעילה של שולי זיו.

עודד קוטלר מבטיח כי הרפרטואר הצפוי של עבודות תיאטרון "יורכב מיצירות מופת מודרניות או מגרסאות מודרניות ליצירות קלאסיות. ההשלכה על חיינו, על התקופה בה אנו חיים, על הדילמה של האדם המודרני, תהיה תמיד נר לרגלינו, העוסקים במלאכה". זו הצהרת כוונות ראויה, ואני מייחל שהוא וחבריו בעבודות תיאטרון יצליחו להגשים את כוונותיהם.