אריה אחת גדולה
 
לפני עשר שנים בחרה האופרה הישראלית החדשה לפתוח את המילניום עם "היהודייה", שאין כמעט בית אופרה בעולם המעלה אותה מאז מלחמת העולם השנייה, בעיקר בגלל המסרים האנטישמיים הגלויים והנסתרים בה.

עתה חוזרת האופרה הישראלית אל היצירה הזו, בהפקה מרשימה פי כמה מזו שהייתה אז, ובביצוע מרשים ומרגש מאוד, בעיקר במערכה השנייה.

את "היהודייה", אחת מיצירות הגראנד-אופרה המובהקות שנכתבו בצרפת, ושיאן באופרות של מאיירבר, כתב לפני 175 שנה המלחין היהודי-צרפתי ז'אק פרנסוא פרומנטל הלוי, המוכר בקיצור כז'אק הלוי.

על ערכה המוזיקלי יש מחלוקות מאז הבכורה שלה, ולמרות שריכרד ואגנר וגם גוסטב מאהלר אהבו אותה, כל מה שבעצם מוכר ואהוב משפע המלודיות שלה היא אריה אחת גדולה, מרגשת, לטנור השר את תפקיד אביה של היהודייה.

בהפקה הנוכחית  מגלם ניל שיקוף את התפקיד, והוא שר את האריה במלוא קולו וליבו, והעמיד את קהל הבכורה, את התזמורת והמנצח דניאל אורן על רגליהם. 

ניל שיקוף באריה "רחל, כאשר אלוהים הפקיד בידי את עריסתך" (וינה, 2003)

עלבון ונקמה
 
הליברית של האופרה נכתב על ידי המחזאי הצרפתי איז'ן סקריב, שכתב מחזות פופולריים וליבריתות לאופרות רבות, בהן "שיקוי אהבה" של דוניצטי, “סונמבולה" של בליני ו"ערבית סיציליאנית" של ורדי. את "היהודייה" הציע סקריב תחילה לרוסיני, אך הוא דחה את ההצעה וסקריב הצליח לשכנע את הלוי להלחין אותה.
 
עלילת האופרה המקורית מתרחשת בתחילת המאה ה-15 ומספרת על צורף יהודי, אלעזר, החי עם בתו רחל בעיר קונסטנץ. אל העיר הגיעו השניים מרומא אחרי שבניו של אלעזר הוצאו להורג ככופרים בפקודת הדוכס ברוניי, שבינתיים הפך כומר והוא עתה הקרדינל של קונסטנץ, השוכנת על גבול גרמניה עם שווייץ.
 
באותה עת התכנסה בעיר אסיפת ראשי הכנסיות הקתוליות, שבמהלכה הוצאו להורג המורדים ברומא, ובראשם יאן הוס הצ'כי, ממבשרי הפרוטסטנטיות העתיד לקום כנגד הקתולים. אך בעיקר, אותה ועידה פתרה לאירופה את סכסוך האפיפיורות.
 
במרכז העלילה עומדות שתי מערכות יחסים. האחת היא בין רחל וצעיר המופיע בביתה כיהודי ששמו שמואל, אך למעשה הוא הנסיך ליאופולד, הנשוי לאחייניתו של הקיסר. והאחרת היא זו שבין אלעזר לקרדינל.

 
מתוך "היהודייה". צילום: יח"צ

אנטישמיות כפולה
 
האופרה נפתחת כאשר הנוצרים בקונסטנץ תוקפים את ביתו של אלעזר ואף מאיימים על חייו בגלל שעבד ביום חג נוצרי, והקרדינל ברוניי מציל אותו. אלעזר דוחה את יד הקרדינל, שכל משפחתו נספתה ברומא, בשריפת ביתו על ידי פורעי חוק. אך בעוד איש הדת הנוצרי מגלה אהדה מסוימת לאלעזר ולרחל, אלעזר נושא בליבו את עלבון הפגיעה והגירוש, ובעיקר את התשוקה למצוא את הרגע הנכון שבו יוכל לנקום בו.

בליל הסדר מתחיל שמואל-ליאופולד להסגיר רמזים שאינו יהודי, ואלה מוליכים את רחל לארמון הקיסר. במפגש עם אשתו של הנסיך המתחזה היא מגלה את האמת, וחושפת ברבים את הרומן האסור בינה, היהודייה, לנוצרי. רחל, אביה, וגם הנסיך, נדונים לעלות על המוקד, אך רחל מצילה את הנסיך, וכאשר הלהבות כבר אוחזות בה מגיעה שעת הנקמה של אלעזר והוא חושף את העובדה שרחל היא בתו של הקרדינל.

על רקע העלילה הזו מתפתח חיזיון בעל אפיונים אנטישמיים, הן בהתייחסות אל היהודים והן בעיצוב דמותו של אלעזר (שהשפעת שיילוק על דמותו ברורה לחלוטין), שמוכן לראות על המוקד את מי שגידל וטיפח כבתו וכיהודייה לאומנית ממש, רק בכדי שהקרדינל, אביה האמיתי, יסבול מהידיעה שהיא חיה כל השנים, כיהודייה, וככזו היא נשרפת בלהבות לנוכח עיניו.
 
איני יודע מה חושבים התיאולוגים על מעמדה של "היהודייה" בתולדות האנטישמיות,
ועל בחירת ליל הסדר דווקא כזמן ההתרחשות, אך ברור כי סקריב והלוי שעשעו את
הפריזאים של 1835 באמצעות יהודי השותה בטקס הפולחני יין, שהוא סמל לדם הנוצרי, ואוכל מצות, שכידוע לכל נוצרי הן נאפות בדם של ילדים נוצרים (ועל כן הנסיך לא מסוגל להכניס לפיו לא את יין הקידוש ולא את המצה). ומעבר לכך, הוא מפלצתי בנקמתו  האכזרית בקרדינל.

  
מתוך "היהודייה". צילום: יח"צ

הפקה בימתית מרתקת
 
ההצדקה יחידה להעלאת האופרה בישראל יכולה להיות אולי בביצוע מרשים באמת, שבעזרת בימוי מתוחכם ינסה להתגבר על המוזיקה הבינונית ועל העלילה הבעייתית. ואת זה עושה היטב ההפקה של בית האופרה בציריך, שיובאה לכאן עם הבמאי שלה, דייוויד פאונטני, התפאורה המרשימה של רוברט ישראל, התלבושות הצבעוניות של מארי-ז'אן לקה והתאורה הדרמטית של יורגן הופמן.
 
פאונטני העביר את העלילה לצרפת של תקופתו של הלוי, אל ימי החברה הנהנתנית של הרפובליקה השלישית, שבמהלכה פרצה החוצה האנטישמיות של פרשת דרייפוס. לטעמו האנטישמיות הזו מודגשת בהפקה באמצעות קריקטורות מוגדלות מאותה תקופה, במשולב עם רקדניות הבלט הקטינות נוסח דגא, שהיה אנטישמי מוצהר.
 
יתר על כן, פאונטני מצביע בדברי ההסבר שלו בתכנייה על כך שאותה אנטישמיות מימי דרייפוס המשיכה וחלחלה עמוק בצרפת, והגיעה לביטויה המובהק כאשר המיליציה הצרפתית שיתפה פעולה עם הנאצים שכבשו את צרפת והסגירה לידיהם אלפי יהודים.
 
בכך מצליח פאונטני להקהות במערכה השנייה את המרכיב הקשה והבעייתי בדמותו של אלעזר, ומסייע לאיזון שבאופרה באמצעות דמותה הגאה של רחל, הדוחה כל אפשרות להתנצר ולהציל את עצמה.
 
דניאל אורן סוחף
 
אבל מעבר לכל הערכה על ההפקה או ביקורת על איכותה המוזיקלית של "היהודייה", ניצבת ההתפעמות מהביצוע הנפלא של האופרה הארוכה הזו תחת שרביטו הווירטואוזי הנמרץ של דניאל אורן. הוא שלט במבנה האופראי הגדול בהתלהבות, וסחף עימה את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, את מקהלת האופרה הישראלית שהוכנה היטב על ידי מנצחה ישי שטרקר, ובעיקר את הזמרים המצוינים שלו.
 
ניל שיקוף בתפקיד אלעזר היה מושלם, בעיקר במערכה השנייה, וכאמור כבש את כל הנוכחים באריה הגדולה Rachel, quand du Seigneur (רחל, כאשר אלוהים הפקיד בידי את עריסתך), וחבל שהוא יעשה זאת רק עוד פעמיים. לצידו בקולה הנפלא בלטה מרינה פופלבסקיה בתפקיד רחל. היא ידעה להיות לירית, דרמטית, גאה וכאובה, ובכל רגע נתון חייתה את הדמות המיוחדת הזאת.
 
רוברטו סקנדיוצי היה מרגש במשחקו ובשירתו כקרדינל ברוני, ועיצב היטב דמות מרתקת כאנטי-תזה של אלעזר. אניק מסיס הייתה טובה מאוד בעיקר במערכה השנייה, בתפקיד הנסיכה אדוקסי, אשתו של ליאופולד-שמואל, שאותו שר בטנור צעיר מאוד רוברט מקפירסון. ולדימיר בראון כהרגלו היה מצוין בתפקיד חברו של הנסיך, קרלו סטריולי היה טוב ובהיר בתפקיד ראש העיר ומרק שיימר היה טוב כקצין.
 
בסיכומו של דבר, ובעיקר בזכות המערכה השנייה, ההפקה המוזיקלית המרגשת והגרסה הבימתית המעניינת הצליחו להרגיע מעט את הסתייגותי מהמרכיב האנטישמי ביצירה.

לרכישת כרטיסים