מבשר טראומה לאומית
 
זה היה לפני 22 שנה, כאשר יהושע סובול מצא עצמו במצוקה כפולה. מימין עלה וגבר הקול הלאומני-משיחי, ופני המדינה נראו לו כחברה המאבדת עצמה לדעת, ממש כמו חבורת הקנאים מימי בית שני. יצר ההרס העצמי הזה הביא אותו לכתוב את "סינדרום ירושלים", בתקווה שמישהו יאזין.
 
אלא שהקולות העונים לקריאתו היו חזקים יותר. אז היו אלה קולותיהם של אנשי התחייה וכך, פצצות סירחון, איומים ונאצות. מנגד עלתה וצמחה החולשה שהשמאל, זה העוכר שלווה, הבוגד והגיס החמישי, כפי שנהוג לכנות היום כל מי שמדבר על חופש ביטוי, או מבקש להתריע על סכנה קיומית. סובול מצא עצמו גולה בתוך ארצו ועמו, ויחד עם גדליה בסר, שותפו לאותה הצגה ולניהול תיאטרון חיפה, פרש יחד עם הורדת ההפקה ההיא, אחרי עשר הופעות בלבד.
 
בתולדות החברה הישראלית, תרבותה והתיאטרון שלה, "סינדרום ירושלים" חבר ל"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין, כמבשרי הטראומה הלאומית שעדיין מטלטלת אותנו, ואין אור בקצה העננה הכבדה הזו, המכסה את עין השמש ואין אור בקצותיה.
 
והנה הסינדרום של סובול שב אל הבמה, ובצירוף מקרים עם ההודעה על כך שיקבל פרס מפעל חיים מהאקדמיה לתיאטרון, ועם הפרסום כי ברפרטואר הצפוי בשנתיים הבאות בקאמרי יצטרפו אל "גטו" שלו גם "נפש יהודי" וגם גרסה שלו על פי "בעל אידאלי" של אוסקר וויילד, מחזה שעניינו הון-שלטון. הפעם נראה כי הסינדרום של סובול יעבור בלי הפגנות.

 
מתוך "סינדרום ירושלים". צילום: יח"צ
 
אבל ההצגה שהוא עצמו ביים בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים שבה ומחיה בעוצמה את "סינדרום ירושלים" המקורי, בגרסה שיש בה הדים להתבוננותו של פטר וייס במהפכה הצרפתית ב"מארא/סאד". סובול העביר את המחזה מהבמה אל חדר חזרות, שבו מנסים  שחקנים את כוחם בתפקידי פרופסור מטורף עם חבריו החוסים במוסד, החיים את העלילה המחברת בין הציונות של המאה ה-20 למלחמת ההתאבדות נגד רומא בימי בית שני.
 
הדס מוצרי ולוסיאנה פילמר עיצבו באולם ההצגות של הסמינר את זירת ההתרחשות של  הגרסה החדשה, ששמה "חוזרים על סינדרום ירושלים", ויחד עם התלבושות שלהן נתנו לסובול מגרש משחקים נוח לשפע רעיונותיו הבימתיים הטובים, שהגבירו מאוד את תחושת החורבן העצמי שהוא מדבר עליה. חונכת העיצוב שלהן, דנה צרפתי, ראויה לקרדיט על מה שלמדו ויצרו.
 
את הקהל הם הושיבו בתוך המגרש הזה, תחת פנסי התאורה הלוהטים של חני ורדי, ללמדנו כי אין הבדל אם אנחנו אקטיביים או פסיביים באש הסינדרום, כשם שאין הבדל אם מדובר בלהקה של חולי נפש קליניים או בלוחמים שהם מגלמים אותם, או באלה הצופים בהם. בכך הוסיף סובול ממד חדש למחזה שלו, בנוסף על אקטואליזציה-סאטירית קלה שמחברת בנוחות רבה יותר את הקהל לעלילה ההיסטורית.
 
סובול גם הפיק, בסיוע התנועה שעיצבה מרינה בלטוב, ביצועים מרתקים של תלמידי המשחק, ובראשם יולי סקר הנפלא בתפקיד הפרופסור-המחזאי ומיטל פרץ המרשימה בתפקיד החייל המתערב ב"הצגה", תמר רצאבי המרגשת בתפקיד הנכה, ליאור חסון המצחיק במיוחד עם הפומפה ויד הפיתום שלו, כשדר טלוויזיה מטורף לא פחות מאלה שהוא מתאר אותם בשידור חי.
 
משחק מרתק הגישו ערן פרץ, אורטל מור, מיכל בנאי, ענת אייזיק ונעמה בסון. בהדרכתה הקולית של שוש רייזמן הם שרו את פזמוני ההצגה החזקים ששחר אבן צור מ"מוניקה סקס" כתב, ונוגנו על ידי השחקנים יהונתן מגון ה"עכשווי" ליד הפסנתר, הציירת המשוררת צליל-חן זקס בקלרניט, אוהד כהן הרמתי החשפן בסקס וגם בסקסופון, ובסוף גם אייל צ'יובן הדרמטי-אפוקליפטי בגיטרה. יסמין רז אדוה שרון אילן שרו בקולותיהן המכוונים מאוד.
 
חוויית הצפייה בהצגה הזו מעמתת את הצופים, כמו את השחקנים, עם אירוע טראומתי בתולדות העם, ואולי אף עתידי, כפי שסובול ניבא בשעתו. אבל זאת גם הזדמנות ייחודית לפגוש, גם אם באיחור, פרק טראומתי בתולדות התיאטרון הישראלי. ובהחלט לא כדאי להחמיץ.