במקום ללמוד רפואה
 
יפתח אופיר הוא ללא ספק אחד השחקנים המעניינים שנראו במקומותינו בעשור האחרון. בן 29, בוגר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין וזוכה מלגת קרן שרת לשנת 2006, הוא בורך במראה, כשרון וכריזמה שיכלו למצב אותו במרכז כל טלנובלה ישראלית שמכבדת את עצמה. אך נטיותיו והאינטליגנציה הטבעית שלו סחפו אותו למסלול אחר לחלוטין.
 
לאחר ששיחק בתיאטרון הקאמרי בהפקות דגל כמו "החגיגה" (בשיתוף עם תיאטרון הבימה), "כנר על הגג", "המלט" ו"משחקים בחצר האחורית", ומילא תפקידים מאתגרים שכל שחקן מתחיל היה מוכן להרוג למענם, החליט אופיר שנמאס לו להחתים כרטיס בתיאטרון הרפרטוארי והגיע הזמן לחקור את בימות הפרינג'.
 
בימים אלה מבלה אופיר כמות נכבדה מזמנו בתיאטרון תמונע. כחבר באנסמבל התיאטרון הוא משתתף בהצגות "מקבת", "רוחות רפאים" ו"מישהו בדרך הנה", וממלא תפקיד טעון ומורכב במיוחד בהפקה החדשה "אדם גייסט", בבימויה של לילך דקל-אבנרי.
 
ההחלטה להפוך לשחקן הייתה טבעית עבורך?
 
"ממש לא. אף פעם לא אמרתי לעצמי שזה הייעוד שלי, בדיוק להפך. חשבתי שאין בזה כסף ועתיד. הייתי ילד טוב רעננה, צנחן מ"כ בצבא, ואחרי השירות יצאתי לטיול גדול כמו כולם, לדרום אמריקה וניו יורק. הטיול הזה עשה לי משהו בראש. אם לפני כן הפנמתי את הרצונות של אבא שלי והתכוונתי ללמוד מקצוע פרקטי כמו רפואה או משפטים, בטיול החלטתי לנסות ללכת עם הלב. אמרתי לעצמי, מקסימום אני אפול על הפנים, תמיד אפשר לחזור לדרך האקדמית הבטוחה וללמוד מנהל עסקים או משהו. אבא שלי ממש לא אהב את זה".
 
נו, ו...
 
"חזרתי והלכתי לאודישן אצל יורם לוינשטיין. באתי הכי לא מוכן בעולם, עשיתי מונולוג מ"השחף" של צ'כוב ובכלל לא הכרתי את המחזה. יורם התעצבן, אבל כנראה קלט שיש פה משהו והכניס אותי למכינה, לראות אם הסמטוכה הזו מתאימה לי. זה לא התאים לי. הרגשתי כמו בסדנה לחובבים ורציתי יותר. אז נכנסתי לשנה א' בבית הספר ופשוט נתתי את עצמי עד הסוף. חיכיתי שיגידו לי שאני חרא ושאין לי עתיד כדי שאוכל לדעת שניסיתי ולהמשיך ללימודי רפואה, אבל קרה בדיוק ההפך. קיבלתי בוסט של ביטחון עצמי, עשיתי תפקידים ראשיים בהפקות והרגשתי שאני מוכן להמשיך הלאה".

 
ב"אדם גייסט". צילום: גדי דגון
 
שיח פרודוקטיבי עם המהות
 
ואז התחיל הרומן עם התיאטרון הרפרטוארי?
 
"הלכתי דרך הסוכנות לעשות אודישן ל"משחקים בחצר האחורית" בקאמרי מול נועם שמואל ועדנה מזי"א. עשיתי מונולוג מ"המלט" והתקבלתי. ואז הזמין אותי עמרי ניצן לעשות את אותו מונולוג מולו, ותוך כדי המונולוג הוא מקבל סמס, חשבתי שאני מת. עלה בי גל נורא של כעס, ואת כל זה הכנסתי למונולוג. על המקום הוא החתים אותי על חוזה קיבוצי, וזכיתי לשחק ב"המלט" מול איתי טיראן וענקים אחרים.
 
"זה לא היה קל בהתחלה. באתי עם היבריס מאוד גדול, חשבתי שאני יודע הכל ואין לי מה ללמוד, אבל מהר מאוד קלטתי שכדאי להוריד פרופיל ופשוט לספוג מה שאני יכול. הייתי מתבלבל בטקסטים, מגמגם, אבל ככל שצברתי יותר שעות טיסה זה נהיה יותר קל וכיף. מ'משחקים' ו'המלט' המשכתי ל'חגיגה' ול'כנר על הגג', ואז הזמינו אותי לאודישן של 'מקבת' בתמונע".
 
נראה כאילו אתה צועד במסלול ההפוך, מהתיאטרון הרפרטוארי להפקות פרינג'. איך אתה מסביר את זה?
 
"אחרי כמה זמן בקאמרי אמרתי לעצמי, הכל טוב ויפה, קיבלתי את כל מה שחלמתי עליו כמעט בלי להזיע, אבל משהו חסר פה. חייב להיות יותר מזה. אם הגעתי לכאן כמעט בלי לעשות כלום, מה יקרה כשכן אעשה משהו? התחלתי לשאול את עצמי שאלות של נכון ולא נכון, אמיתי ולא אמיתי, ורציתי גם לעשות תפקידים ראשיים. ואז הגיעה ההצעה לאודישן לתפקיד הראשי ב'מקבת' של תמונע. ישבתי מול הבמאית לילך דקל-אבנרי והיא אמרה לי בחיוך: 'אתה כל כך צעיר...'. קמתי בעצבים ואמרתי לה: 'כן, אני יודע איך אני נראה, שלום'. היא החזירה אותי למקום, ולימים סיפרה לי שנתנה לי את התפקיד בעיקר בגלל הקלות שבה הייתי מוכן לוותר עליו.
 
"באנסמבל תמונע למדתי את הסוד של המשחק. זה הערך בעבודה בפרינג', יורדים לעומק של הדברים, מקיימים דו שיח פרודוקטיבי עם המהות. שם הבנתי שהקהל לא תמיד חייב להבין ולאהוב הכל. בתיאטרון הרפרטוארי עושים שמיניות כדי לקלוע לטעם הקהל, אבל בפרינג' הבנתי שמה שצריך לעבור זו ההרגשה הכללית, ולא נורא לתת לצופים קצת לחשוב ולהתעמק. בתמונע למדתי המון דברים שלא ידעתי קודם, למשל מולטי-פוקוס – כמה דברים יכולים להתרחש בבת אחת על הבמה והקהל בוחר במה לצפות. הקהל של המאה ה-21 הוא קהל מתוחכם שיודע לעשות 100 דברים ביחד, אז למה בצפייה בתיאטרון זה בלתי אפשרי?
 
"אבל זה לא שבחרתי לעבוד בפרינג' ולוותר על התיאטרון הרפרטוארי. אני זקוק לשניהם. בקאמרי אני עושה עבודה שמקיימת אותי ואני נהנה ממנה, ובתמונע אני מקבל שפשוף אמיתי ומהותי עם המקצוע. לעשות את שייקספיר בחליפה בחנייה בלי מיזוג – שום דבר לא יכול עליי אחרי זה".

 
ב"מקבת". צילום: גדי דגון
 
לשחק באנגלית
 
בהצגה "אדם גייסט" אתה עושה תפקיד לא פשוט, ספר עליו.
 
"אחרי 'מקבת' שיחקתי את אוסוולד ב'רוחות רפאים' של איבסן בעונה הנורווגית של תמונע. זה היה לא קל בכלל, אבל היינו מאוד גאים בתוצאה והשחקנית חווה אורטמן ואני זכינו עליה במועמדות לפרס הפרינג', ואז הגיעה ההפקה 'אדם גייסט' שהיא חלק מהעונה הגרמנית. התפקיד של אדם הוא אחד הקשים שעשיתי. המחזה לא מסתמך על שום קלאסיקה. זה מחזה גרמני עכשווי שנכתב ובוים עבור קהל גרמני שהוא שונה בתכלית מהקהל הישראלי שרגיל לחפש את הפואנטה. 'אדם גייסט' הוא מחזה בלי פואנטה על נער שעובר מסגרות שונות, שמתנפצות לו בפנים אחת אחרי השנייה.
 
"חוץ מהחשיפה הטוטלית שהתפקיד הזה דורש, הדבר הכי קשה בו היה לפענח את הדמות של אדם – איזה מין בנאדם זה, מה הוא רוצה? חיפשתי לפצח את הקוד, שברתי את הראש עד שבסוף החלטתי פשוט לתת לו להיות. הבנתי שמה שמנחה את הילד, האנטי-גיבור הזה, הוא אינסטינקט ההישרדות וזיקה תמידית ובלתי מתפשרת לאמת העירומה של החיים".
 
עם הלו"ז העמוס שלך, נשאר לך זמן לחיים פרטיים?  
 
"פעם לא הצלחתי לעשות הפרדה בין החיים לתיאטרון. בבית הספר למשחק הייתי מאוד טוטלי ואז התעוררתי אחרי ארבע שנים והבנתי שאי אפשר לחיות כל הזמן בתוך העולם הפיקטיבי הזה, כי אין בזה הזנה. הבנתי שאני חייב לתת לעצמי זמן שהוא רק שלי ולדעת להתנתק. זה איזון שכל הזמן צריך לעבוד עליו.
 
"הנושא של זוגיות מאוד סובל מהמחויבות שלי למקצוע. לא מזמן באו לראות אותי ב'אדם' ואמרו לי שעכשיו ברור לאן מתנקזים כל הרגשות שלי. זה לא קל לשמוע, אבל כמו שאני לומד את הדרך והבחירות שלי על הבמה, ככה אני עושה גם בזוגיות ובחיים בכלל. צריך לדעת לעשות טעויות וגם ללמוד מהן".
 
הגשמת כבר כל כך הרבה, מה עוד היית רוצה לעשות בעתיד?
 
"אני לא כל כך אוהב לדבר על החלומות שלי. לא בגלל עין הרע, אלא כי יש לי פחד לממש אותם. באמת עשיתי המון דברים בשנים האחרונות, שיחקתי גם בטלוויזיה ובסרטים, חרשתי על כל המדיות בארץ, אבל החלום האמיתי שלי הוא חלום הוליוודי לגמרי – לשחק באנגלית. אין לי שום מושג איך לעשות את זה, ואני פוחד שכולם יצחקו עליי. כאילו, איך אני אצליח במקום שבו אקי אבני נכשל? אבל אני נורא מקווה שפעם זה יקרה. חוץ מזה גם תחום הבימוי מאוד קורץ לי, אבל זה בטוח ייקח זמן. אני לא רוצה לביים רק בשביל לביים. צריך רעיון אמיתי ואני, לוקח לי זמן להתבשל".