דמות דל'ארטה למופת
יש שחקנים כאלה בכל תיאטרון ובכל דור. הם עושים את עבודתם בנאמנות, אומרים תודה על כל תפקיד – אם כי אינם חותמים בהתלהבות על ההצהרה הנודעת ש"אין תפקיד קטן" - ומחכים שיקרה אחד מהשניים: שהשחקן הראשי "לא יגיע" והם יוקפצו לתפקיד במקומו, או שהמנכ"ל האמנותי יפצה אותם וימצא עבורם את המחזה הנכון, בזמן הנכון, עם התפקיד שנכתב עבורם.
דרור קרן אינו יכול להתלונן יותר מדי על קיפוח. אולי הקהל יכול, אולי המבקר. כי השחקן הזה הוא באמת ובתמים משרתם של שני אדונים – התפקיד והקהל. ולא סתם משרת, אלא כזה שאוהב את אדוניו, מתמסר להם, ויודע איך לכבוש אותם בקולו המתנגן במין רוך מיוחד שיש בו תום וטמטום, פקחות ועורמה, שטות וחוכמה. והרבה, מה זה הרבה, המון, המון אהבה.
וגם אם התפקיד הזה של טרופאלדינו ב"משרתם של שני אדונים" מאת קרלו גולדוני, העולה עתה בתיאטרון הקאמרי, תפור למידותיו של דרור קרן, בכל זאת אפשר להיות מופתע מיכולתו הבלתי נלאית, משליטתו המוחלטת בתנועתו, במחוות פניו וכל אבריו, במוזיקליות של דיבורו המתגוון בלי הרף, ובניצול המושלם של אלה כדי לעצב דמות דל'ארטה גולדונית מופתית.
המחזה נכתב באמצע המאה ה-18 כמחווה לקומדיה דל'ארטה, ןהוא משתמש באב-טיפוסים אופייניים של תיאטרון הכיכרות הפופולרי במאות השנים שקדמו לו. העלילה בנויה סביב דמותו של המשרת, טרופאלדינו, המגיע לוונציה עם אדונו – שאינו אלא גברת בתחפושת, הבאה מטורינו ומתחזה להיות אחיה שנהרג בדו קרב. ביאטריצ'ה מגיעה לעיר התעלות בדיוק כשפנטלון מארס את בתו קלאריצ'ה לסילביו, למרות שהובטחה לאח המת.
בעוד ביאטריצ'ה המתחזה מעוררת מהומה על הבגידה מגיע לעיר גם אהובה, המתמקם באותו פונדק מבלי שהיא תדע על כך, ואף שוכר את שירותיו של טרופאלדינו כמשרתו. המהומה הופכת לשרשרת טעויות קלאסית, שטרופאלדינו יוצר, מתמרן בתוכה, מגלגל אותה אל סופה הטוב ואף זוכה באהבתה של המשרתת סמרלדינה.
"משרתם של שני אדונים". צילום: יוסי צבקר
בימוי צבעוני ומשחק מושלם
מוני מושונוב ביים את הקומדיה הזו כששורות עליו רוחות נפלאות: רוחו של נסים אלוני, שההצגה מועלית בנוסח העברי המופלא שהכין למחזה, רוח הנעורים של הגשש החיוור, רוח השטות של זהו זה, ואפילו רוחו של שייקה אופיר שמושונוב חי עימה בחודשים האחרונים בצמידות טובה.
מושונוב בנה את ההצגה בתוך במה צבעונית להפליא שעיצבה עבורו אלכסנדרה נרדי, עם תאורה עליזה של עמיר ברנר, תלבושות משגעות של עפרה קונפינו, מוזיקה ועריכה מוזיקלית תיאטרלית ומדויקת של רן בנגו ותנועה מדויקת, מצעד קטן ועד מחול גדול, שעיצב צחי פטיש.
באופן מיוחד מושונוב התחכם, ובמקום שיהיו אפקטים טבעיים כמו טריקת דלתות, או לעיסת מטעמים וכיוצא באלו, הכל בא לידי ביטוי באפקטים קוליים משעשעים. איני יודע מי אחראי להכנתם, אולי זה בגנו, אולי זה נגן הסמפלרים נדב רובינשטיין, אבל אין ספק שמנהלת ההצגה מזל קטיה-מלי ואיש הסאונד ואלרי רייזס הם אנשי המפתח המצוינים שהבטיחו שהכל ייעשה בדיוק מוחלט.
מה שמדהים בביצוע המושלם של הרעיון הזה הוא שהוא נראה כל כך טבעי במשחק של הלהקה הנפלאה שמושונוב לש ועיצב לתפארת הקומדיה דל'ארטה. לצידו של דרור קרן, שאת שבחיו כבר מניתי, וכשותפים מלאים להצלחתו, חוגגים שירי גדני המקסימה בתפקיד המשרתת, טל בלנקשטיין המתוקה בתפקיד קלאריצ'ה המאוהבת, ומיכל בלנקשטיין (כן, אחותה) שהשתלטה מצוין על התפקיד הכפול של ביאטריצ'ה ואחיה, איציק כהן העסיסי בתפקיד פנטלון, נדב אסולין הטווסי בתפקיד הדוטורה המארס את בנו, סילביו שאותו מנפנף היטב יניב ביטון, ואסף פריינטא המאיים אבל רגיש בתפקיד פלורינדו, האהוב הנמלט.
ואחרונים חביבים - זיו קלייר וקובי מרציאנו, תחילה כצמד סבלים, ובעיקר, בהמשך, כזוג מלצרים שיוצרים עם דרור קרן שלישייה מוטרפת של ארגון סעודה אחת לשני אדונים בשני חדרים נפרדים.
וזו באמת הצגה שכל כולה סעודת מטעמים בימתיים.