אישה קטנה ונשמה גדולה
 
קצת קשה לי לכתוב את הדברים האלה על עדה'לה הקטנה, החייכנית, הפקחית ומלאת החיוניות, שהכרתי בילדותי וזכיתי לראות אותה ברגעיה הגדולים והקטנים על הבמה, במסדרונות בית הבימה ובשכונה על קו תרס"ט-אחד העם-שינקין.
 
קומתה הייתה מטר וחמישים ס"מ בלבד, ובתוכם אצרה נשמה גדולה ומסירות אין קץ לאמנות המשחק שאליה הגיעה ב-1940, כאשר הבמאי צבי פרידלנד גילה אותה והביא אותה אל התיאטרון. היא הייתה האסתר'ל פלסטר'ל של "עלי כינור", שמשכו בצמותיה וגעיותיה קרעו את לבי כילד. היא הייתה גליה הצברית לצד רובינא, מסקין ושלמה בר שביט בהצגת "בערבות הנגב" של שנת העצמאות הראשונה. היא הייתה אנה פרנק שהרטיטה את נעוריי, וגם סוניה ב"דוד וניה", לוסי ב"אופרה בגרוש", ואחר במחזות קלאסיים וישראליים, כמו "הביתה, הביתה" של סובול, ובעוד כ-80 תפקידים.
 
באחד הריאיונות שהעניקה במהלך השנים האחרונות היא התייחסה לשאלה אם היא חוששת שכל מה שעשתה יישכח, ובכנות רבה אמרה "אתה עובד כל החיים ורוצה שיזכרו אותך. זה יצירה, לא איזה שמונצע. כתבת ספר, הוא יהיה מונח על המדף לעוד הרבה זמן. אבל כשאתה משחק בהצגה, אתה תלוי בזיכרון של הקהל. זו בעיה נוראה. לא הרבה זוכרים".
 
כאשר "הבימה" שבה והעלתה לפני תשע שנים את "אנה פרנק", סיפרה עדה טל בפגישה עם השחקנית טל צדקוני והעיתונאית טלי ליפקין-שחק כי ב-1957, כאשר המחזה הועלה לראשונה, "ההצגה הייתה סנסציה אז. במובן שהיא פתחה פתח לדור צעיר, כמוני, צברים, להיות יותר קרובים לאימה. מה אני ידעתי? הייתי פה בארץ ושמענו שמועות, והרי לא האמנו שיכול להיות דבר כזה. זה היה מעל ומעבר לדמיון של אנוש. מי בא לראות? מי לא?! כל שכבות היישוב. זו הייתה הצגה שנמכרה היטב. מבחינה אמנותית לא כולם אהבו את זה, אבל הסיפור תפס. לי היה קשה בהתחלה להזדהות עם הסיפור הזה, אבל לאט לאט נכנסתי לדמותה ולגופה וכל הצגה הייתי מתרגשת מאוד, רגש נכון של אמפתיה לילדה הזאת שהלכה בגיל כזה, באימה כזאת".  

ב"הביתה, הביתה". צילום: יעקב סער

תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע
 
עדה טל  נולדה ב-26 באוקטובר1921 באוקראינה ועלתה לארץ ישראל ב-1925. הייתה חניכת תנועת הנוער המחנות העולים, ולאחר שהגיעה ל"הבימה" הפכה, בהדרכתו של פרידלנד, לשחקנית מן השורה. בהמשך היא גם השתלמה בלימודי משחק אצל רוברט דונט בבריטניה, ובארצות הברית אצל לי שטרסברג.
 
בתקופת מלחמת העצמאות הייתה חברה בצוות הווי ובידור ביחד עם השחקן אברהם ניניו, והופיעה בשירה ובמשחק מול חיילים באזורי הקרבות ובאזורי הספר. בשנים הבאות, לצד משחקה ב"הבימה" הופיעה במשך 25 שנה יחד עם שמוליק סגל כצמד קומי, ולאחר פרישתה לגמלאות ב-1981 המשיכה לשחק, בין השאר בתיאטרון הקאמרי בהצגה "בית ברנרדה אלבה", ואף בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ב-1992, ב”הניתוח” מאת דני וולמן ובבימויו.
 
בנוסף, השתתפה בתפקיד אורח בתכנית הטלוויזיה לילדים "פרפר נחמד". ב-1981 יצאה לגמלאות, אבל המשיכה לשחק, וב-1997 אף הופיעה בסרטו של חורחה גורביץ', "המקלחת", העוסק בהתמודדות עם ההזדקנות.
 
משחקה זיכה אותה בפרסים רבים כגון: פרס גנסין על משחקה ב"אנה פרנק" ב-1957, פרס אקו"ם (פרס אשמן) על איכות משחקה ב-1982 ופרס רוזנבלום מטעם עיריית תל-אביב על משחק לאורך 50 שנה ב"הבימה" ב-1996. ב-1998 הוענק לה תואר "יקירת תל-אביב".
 
בשנת 1996 הפסיקה להופיע בעקבות מחלת פרקינסון.
 
בשנים האחרונות, לאחר פטירתו של בעלה פימה סימה, הידרדר מצבה והיא עברה מתל-אביב לדיור מוגן ברמת השרון. במוצאי שבת חשה ברע והובהלה לבית החולים מאיר, שם נפטרה כעבור שעות אחדות.
 
הלווייתה תיערך היום בשעה 15:00 בבית העלמין מורשה ברמת השרון.