פסטיבלים - הרמת מסך אחרונה - רננה רז, רונית זיו ורמי לוי

מסך 2 נחשב לפצצת הבטחות עם יצירות חדשות של רננה רז, רונית זיו ורמי לוי. אדיש מול רוחות רפאים, משועמם בביוטי-פרי, נשאב צבי גורן לתוך הסולו השמימי והמופלא שיצר רמי לוי לטליה פז, רקדנית של פעם ביובל שנים. ביקורת אחרונה בסדרה על "הרמת מסך 2004 ".

ריק כוריאוגרפי

את האכזבה הגדולה של הערב הנחילה רז ביצירתה "רפאים", שהפוטנציאל הסיפורי שלה נותר שלד חסר חיים. לאחר שתי דקות מרשימות התפתחה היצירה לאורך ארבעים דקות ארוכות מאוד בכוריאוגרפיה מיושנת באופיה ונטולת מסד רעיוני.

העלילה הסתומה מציגה משפחה שרז מגדירה אותה כ"רגילה כמו כל המשפחות", אבל אצלה האב די אדיש, האם דומיננטית כוחנית, הבן די מופרע, והבת די מציקה. האב יוצא לעבודה והשלושה הנותרים מאחור משתוללים. האב חוזר מהעבודה וכולם חגים נעים סביבו. טלפון ממישהו מסתורי לא מוסבר. הבת חוטפת קצת מאמא, ושוב בלי הסבר, אבא אמא ובן אורזים מזוודה, ועוזבים את הבת לבדה.

זהו. מישהי אמרה לי אחר כך, די מזועזעת, שהיה שם רצח. "חוץ מהמחול?", שאלתי. "כן, האמא רצחה את הבת". סליחה, לא ראיתי את זה, לא הבנתי את זה.

המוזר בכל העניין שדווקא יש למחול דרמטורג, עופר עמרם, שגם רוקד-משחק ביצירה, ובלעדיו היא באמת איננה קיימת. הוא איננו רקדן במיטב המסורת, אבל יש לו אישיות ונוכחות חזקה מאוד. גם עילאייה שליט מגלה יכולות מעניינות מאוד וממלאת בהן את הריק הכוריאוגרפי של תפקיד הבת.

יחזקאל רז כתב מוזיקה טובה, ועיצב פס-קול מעניין, שרק הדגיש את כל מה שהיה חסר בתוך הבמה היפה שעיצב יוחאי מטוס, והתלבושות הטובות בעיצוב עמית אפשטיין.

מנוע גופני שוצף

פוטנציאל מוחמץ עולה גם ב"Beauty Free" של רונית זיו, עם מוזיקה מצוינת של אורי דרומי, עיצוב תלבושות ומזוודה (שהיא התפאורה הניידת ביותר שאפשר לחלום עליה) של איריס נייס, והקרנות וידיאו חכמות של עידוא כהן אלוורז.

זוג, הוא חי, היא מתה (לפי התכנייה), מגיע לנמל תעופה. הוא צריך לעשות צ`ק אין, צריך אולי לרוץ לחנות הדיוטי-פרי. צריך להיפרד, להתנתק. לברוח. היא נצמדת, נדבקת, עוצרת, חונקת, מסרבת לשחרר. רעיון מעניין ביותר, וגם שני רקדנים-שותפים ליצירה בעלי יכולות טובות מאוד – אביב איבגי בעל מנוע גופני שוצף, ונועה רוזנטל, מדויקת מאוד, חזקה.

אבל התוצאה, ושוב אחרי שתי דקות, מתגמדת והולכת ככל שהרעיונות הכוריאוגרפיים מסרבים להתפתח ובמקום זה הם ממוחזרים עוד ועוד. זה היה משעשע, אמרה לי אותה ידידה שהזדעזעה קודם מהרצח ביצירה של רז. אבל אני השתעממתי.

ואז, כשאני חש כמי שנפל לבירא עמיקתא, הבליחה אבוקת אש.

אמא טבע

מתוך האפלה קמה והייתה חווייה של מחול אמיתי, ללא פשרות, ללא התחכמויות, מחול שבו מתאחדים הרעיון הכוריאוגרפי והביצוע שלו לכלל יצירת אמנות, ששמה "BLISS" ( אושר או שמחה, בעברית שמנסה לגעת).

מי שעשו את זה הם הכוריאוגרף רמי לוי והרקדנית טליה פז, לצלילי פרק מהסימפוניה מס. 3 מאת המלחין הפולני גורצקי, בפס קול שערך אורן מנצורה, על במה שעוצבה בשאר רוח של ורד נחמיאס אייזקס, ותלבושת תואמת שעיצבה דליה לידר.

רמי לוי יצר על גופה של טליה פז כוריאוגרפיה שכמוה כמלאכת הפסל שמוצא בתוך גוש השיש הגדול את גופו ונפשו של האדם, או הלש בחומר הרך את מה שיהפוך לאנדרטה גדולה חזקה. וטליה פז, שכמו הכוריאוגרף הגיעה אל המחול ממתחם הבלט הקלאסי, הגיבה במדויק מאוד, בהיענות מוחלטת, למכות האיזמל המסתת, ולאצבעות הלשות בחומר.

פז ניחנה באותה מתת של חסד שחושלה במהלכן של שנים ארוכות של לימוד, אימונים והופעות – הגוף שלה חי בכל איבר והיא שולטת בו ככלי ביטוי עשיר של הרוח המפעמת בו. לאותיות ולאוצר המילים של השפה המדוברת היא נותנת מקבילות שוות ערך ברמ"ח איבריה ובשס"ה גידיה מכף רגל ועד ראש, באצבעות, בעיניים, בזרועות, בגו, בחזה, בבטן, בשוקיים ובירכיים, וברוח החיים שהיא מפיחה בהם, או נוטלת מהם.

שעות ארוכות אחרי שירד המסך על 16 הדקות של הופעתה אני עדיין רואה בתוכי את תמונתה, ואת זרימת-תנועתה על הבמה, בין תמונה כתומה-אדומה מרומזת של כדור הארץ, התלויה במרומי צד ימין של הבמה, לבין הרצפה המוארת-מעוצבת כצללים של אותה תמונה, ובבגד המהדהד אף הוא את אותם צללים.

היא נכנסת בזחילה תוך כדי פתיחת המסך, ואחר כך עוד זחילה, גוף מותש, מחפש את הרוגע. ואחר כך היא מרימה ראש לצלילי קול הסופרן שברקע, והיא כורעת, משתרגת ומסתבכת בתוך עצמה ומשתחררת, בתנועה רציפה, קולחת, ממצב אחד אל מצב אחר, מכיוון אחד אל כיוון נגדי. ואיכשהו נראה שהיא מאריכה עוד ועוד את מוטת זרועותיה וגופה. היא מתקפלת, ואני – בתוכי – אתה, והיא פתאום מתהפכת ונעה כקשת הפוכה על ארבעתיה, משעינה ראשה על הבמה ושולחת שתי כפות ידיה לתוך אלומת אור דקיקה. רגע של חסד מרהיב.

פז היא הנחש המשיל עורו ולובש אחר תחתיו, היא הזיקית שמחליפה במפנים את גוניה, והיא ילדה מפוחדת ואישה מפתה, ופרח שעלי כותרתו נפתחים אט אט, והיא זרם מפכה בנחל, והיא חלוקי האבן הפוצעים בקרקעיתו את כפות הרגליים של רץ המרתון האגדי, והיא הקרבן והיא האם הזועקת את כאבה ואגרופה שלוח אל בין שפתיה, מניחה לגוף לזעוק את הייסורים ואת הכאב, ואת החידלון.

טליה פז מגלמת את כל אלה בגוף האחד שלה, את אמא טבע, זו שמצויה אולי ברוח האדם שלא נעלמה, הרוח והאמונה, שכדברי רבינדראנאת טאגור, יביאו אותו אל האושר, העתיד להאיר מתוכו, ולהביאו אל מנוחתו הנכונה.

חווייה מדהימה, עוצרת נשימה, המביאה עמה השתאות גדולה על אמנותו של הרקדן.

עוד על "רפאים"
עוד על "ביוטי פרי"
עוד על Bliss
הרמת מסך: מיה שטרן ותומר שרעבי, שלומית פונדמינסקי וניב שיינפלד
הרמת מסך: ענבל פינטו ואבשלום פולק
הרמת מסך: שלי אללוף ויסמין גודר
הרמת מסך: שלומי ביטון, מאמי שימאזאקי ושלומי פריג`, סהר עזימי
המקום שבו נגמרות המילים – ריאיון עם נאוה צוקרמן ערב "הרמת מסך"
חוזרים לאהבה ב"הרמת מסך"