אחרי 30 שנה
זה קרה ב-1978, כאשר השם יהושע סובול היה כמו תפוח אדמה לוהט בפי כל, בתיאטרון ובחברה הישראלית, שאט-אט הגלו אותו מתוכם. שובו כעבור שנים לארצו לא המתיק את הגלולה, לא שלו ולא של עמיתיו-אוהביו-יריביו. אבל הוא החזיק מעמד, פה ושם בצליעה, לעתים גם מעד, אבל הנה אנו בעיצומה של תחיית סובול. לא בהכרח מתוך קבלת האמיתות שלו, או מהערכת המחזאות הפוליטית שלו, אלא יותר מתוך נוסטלגיה לימים טובים יותר, נועזים יותר, בתיאטרון הישראלי שסובול היה אז, ומאז, נושא דגל נאמן שלו.
זה קרה ב-1978, כשכתב את "הביתה הביתה" שבו דרמה משפחתית ארוגה לתוך הדרמה ההיסטורית של הקמת המדינה. לא קשה לזהות במחזה מוטיבים מ"אלקטרה" ועוד קלאסיקות, ואפילו קצת "גן דובדבנים", אבל בעיקרו זה היה ועודנו מחזה ישראלי על ישראלים ועל ישראל.
עלילת המחזה מתרחשת בשני הימים הקריטיים של ההיסטוריה שלנו – 28 ו-29 בנובמבר 1947. באחד הכפרים שוכן המשק של יהודה, שלפני חמש שנים יצא בשליחות עלומה לאירופה, להציל יהודים ולהעלותם לארץ ישראל. אשתו, יפה, חסרת אונים בניהול ענייני המשק, נעזרה בפועל שלהם, ליפשיץ, ובהדרגה כלשהי הם הפכו נאהבים. ליפשיץ המתוחכם ידע להגדיל את נכסי המשפחה.
והנה, ערב ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה, מודיעים ליפה על שובו של הבעל, ובעוד היא וליפשיץ מתכננים בילוי – אולי אחרון – בדרך לנמל שבו תעגון הספינה עם בעלה, הוא מגיע, ועימו פליטה שהציל, ונעזר בהיתר עלייה שניתן לה ולבעלה, שנפטר בינתיים, כדי לקבל אשרת כניסה חוקית לארץ. ובעוד בני הכפר נערכים לחגיגות הצפויות שיהיו אחרי ההצבעה, מתרחש העימות בין יהודה ליפה, בינו לבין ליפשיץ, ואפילו בינו לבין המדינה שבדרך הדורשת את שירותיו.
מתוך "הביתה". צילום: יוסי צבקר
הבעיה האחת והמעיקה מעט כחלוף 30 שנה, עם העלאתו המחודשת של המחזה בתיאטרון באר שבע, היא שגם הניסיון המוצהר של הבמאית נויה לנצט לחשוף בו את האקטואליה לימינו אינו מצליח לכסות על העובדה שעוקציו קהו, והנוסטלגיה יחד עם המלודרמה השתלטו עליו.
צמוד מדי למחזה
נראה לי שלנצט הלכה צמוד מדי למחזה, נכנעה לתחושתה מבלי לבחון איך לממש אותה כך שתזדקר לעין ותטעין את המחזה, את ההצגה ואת הקהל בחומרים נפיצים. ההצגה זורמת, קלילה למדי, ובעניין אחד, אולי באינסטינקט, לנצט הדגישה דווקא את דמות האישה שלא ידעה להמתין לבעלה. יפה של סובול אינה פנלופה. יפה של לנצט משום מה היא קצת יותר קליטמנסטרה. אולי זו בכל זאת אשמתו של המחזאי שמחזיר את הגיבור יחד עם אישה ששמה סנדרה.
אבל התפקיד של יפה, חרף מאמצי המשחק של אביטל פסטרנק, הוא נטול הנמקה, למעט זו של התשוקה המינית, שאיני מזלזל בה חלילה. אפילו ההנמקה הכלכלית, שבמהלכה המשק החקלאי הפך למטבעות עוברות לסוחר, נשמעת יותר כמחיר למימוש אותה תשוקה.
ועוד מתוך "הביתה הביתה". צילום: יוסי צבקר
לעומת השגגה הזו, לנצט הצליחה לעצב דמויות חיות מאוד, מלאות, עם סנדרה שונוולד שחיוכה המאיר מאפיין מצוין את דמות השכנה טובה, עם עופר זוהר המרגש כבעלה הנטוע באדמה, ובעיקר עם שלושת הגברים הנושאים את המחזה על כתפיהם – ניסו כאביה זקוף, חזק ובה בעת רגיש ופגיע כיהודה החוזר מהמלחמה, זהר שטראוס העובר מהלכים יפים מהשרמנטי אל הלמך, מהאדנותי אל הכנוע, בתפקיד ליפשיץ, ויוסי מרשק, שלמרות גילו הצעיר ביחס לתפקיד המהפכן האידיאליסט מיטיה, הוא מצליח ליצור דמות מרתקת, ולוכד את תשומת הלב בכל רגע ומחווה שלו.
מרב שפר בתפקיד השותק של סנדרה ואודי בן דוד בתפקיד נציג ההגנה הבא להחזיר את יהודה לפעילות משלימים טוב את הצוות המבוגר. לא כך, לצערי, צמד הילדים עמית ליכט ועמית מוריס.
דנה צרפתי עיצבה תפאורה "טבעית" ותלבושות תקופה סבירות, רוני כהן האיר כנדרש, יובל מסנר עיטר במוזיקה שלו ובקטעים של אחרים (שהתכנייה המעניינת בעריכת שגית בכר ידעה לפרטם, כראוי), מירי לזר נתנה מגע כוריאוגרפי עדין, יואב כהן עשה עיצוב וידאו טוב בסיוע אמנית החול אילנה יהב.