אבות האכילו בוסר
 
המחזמר האמריקאי המצליח "אביב מתעורר", העולה עתה בבית ליסין להרצה מוגבלת של 50 הופעות בלבד בגלל תנאי החוזה, הוא עיבוד מעניין ומקורי של המחזה השערורייתי מאת פרנק ודקינד. זו אחת הדרמות החשובות בנושא הנעורים, המרד שלהם במוסכמות החברה וגילוי המיניות שלהם. ודקינד כתב את המחזה ב-1891 אך הצנזורה אסרה על הצגתו, והוא פרסם אותו בספר, אף הוא מצונזר כהוגן. כעבור 15 שנה החליט הבמאי הגאון מקס ריינהארדט להעלות אותו בברלין, ואפילו עם קיצורים מסיביים שהצנזורה כפתה עליו. ודקינד עצמו שיחק באותה הצגה.
 
עלילת המחזה המקורי, שנשמרה גם בגרסת המחזמר, מתארת קבוצת תלמידים המתבגרת בחוצפה תחת השגחתם הנוקשה של הורים ומורים, ומאחורי גבם הם מפענחים תחושות ורגשות שבאותה תקופה היו אסורים. היום זה לא ייאמן, אבל אז לא דיברו עם בני 16, בגלוי או בעקיפין, על מין ואהבה, ואפילו לא על איך ילדים באים לעולם.
 
אלה, וכאבי ההתבגרות, היו בגדר טאבו במערכת החינוך הנוקשה שעדיין הפרידה בין בנים לבנות, אך גם – ובעיקר - בין הורים לילדיהם. הנערים נאלצים לגלות את אלה ועימם גם את עצמם לבד, מאחורי גבה של הדיקטטורה הרוחנית והעניינית של עולם ההורים והמורים. והם יודעים שכל מה שיעשו ויגלו יגרור תוצאות קשות של ענישה, שנועדה לכפר על חטאיהם, או לכסות על חטאי המבוגרים.  
 
השנים חלפו, היו מהפכות, היו מלחמות, נולדו תובנות חדשות ונוצרו נעורים אחרים, פתוחים ונועזים יותר, אבל מה שהיה נפוץ באותה תקופה ואפילו במאה ה-20 עדיין קיים בימינו, אפילו אם במינון נמוך יותר. הורים ומורים, גם אם בעצמם חוו את התהליך בדרך נאותה, עדיין מתקשים להתייצב ולדבר בגלוי ובפתיחות על מה שמציק, מסקרן ומעורר עם בניהם ובנותיהם, ותלמידיהם.
 
במרכז העלילה סיפורם של מלכיור המבריק, מוריץ הספקן, ונדלה היפהפייה ואילסה הזרוקה לרחובות - דינם נחרץ בעולם המבוגרים, המיוצגים על ידי צמד שחקנים. הצעירים מתנסים בחוויות ראשונות של התבגרות רגשית ורוחנית, בגילוי הגוף – אם בדרך הביזוי והניצול שחוותה אילסה, או באמצעות האהבה, כמו ונדלה ומלכיור שמפרים את טאבו המוסרות השמרניות, ומוריץ הנאבק לעלות כיתה ואינו יודע מה לעשות עם התשוקות והספקות המתחילות להתעורר. ארבעתם ישלמו לחברה השמרנית מס חיים כואב.

הרעיון להפוך את מחזהו של ודקינד למחזמר נשמע מוזר לכאורה, אבל צודקים יוצריו, סטיבן סייטר שכתב את הגרסה ומילות הפזמונים, ודאנקן שייק שהלחין אותם בשפע של רעיונות מוזיקליים, שלהיטי פופ ורוק הם הביטוי הנאמן ביותר כיום לתסכולים, לרגישויות, לאהבות ולתקוות של בני הנעורים. אלה הכלים שבאמצעותם הם יכולים לבטא את עצמם, להזדהות עם חבריהם ובני דורם, ולהרגיש שייכים.
 
הרעיון הזה מקבל ביטוי מעניין מאוד בדרך ביצוע הפזמונים הקוטעים את מהלך העלילה. הצעירים, בבית, בכיתה, בשדה ובאסם התשוקה, שולפים מתוך המקטורנים שלהם בכל פעם שהם עוברים לפזמון. זהו תרגום בימתי מקורי לאופנה בת ימינו של האזנה ללהיטים באוזניות האייפוד ודומיו.
 
אבל בעיקר, ושלא כמקובל במחזות זמר, השירים אינם מקדמי עלילה אלא תחליף למונולוגים "פנימיים", המלטיים ודומיהם, המתארים את המתרחש בנפשם הסוערת של הצעירים, את מה שמדליק ואת מה שמציק ומתחבט בתוכם. המלודיות קליטות, שוצפות או מלטפות, בכל סגנון שנבחר להן, והטקסטים מועברים בבהירות רבה.

 
"אביב מתעורר". צילום:דניאל קמינסקי
 
תרגום ובימוי מרתקים 
 
לגרסה הנפלאה והמושלמת של המחזמר, העולה עתה בקבוצת הצעירים של בית ליסין, יש כמה אבות ואמהות, שלא לדבר על הצאצאים השבים ומלהיבים את הקהל. אצלנו זכות הבכורה נופלת בחלקו של דניאל אפרת, שתרגם את המחזמר הזה בהברקה גדולה של מי שמודע היטב (כעדותו בתכניית המזכרת היפה) לשכבות השונות של שפות המקור, זו של ודקינד וזו של סטיבן סייטר.
 
אפרת ידע לצרוף עברית עשירה של דיאלוגים ושירים בין השפה הבוטה העכשווית של דור צעיר דפוק, נדפק ודופק בכל מסגרותיו, לשפה הגבוהה של מקורות, שירה עברית מימי הביניים ועד ימינו. העברית של אפרת עשירה ונשמעת טבעית מן הקצה האחד שלה אל האחר בפי דור משכיל, גם אם בעל כורחו.  
 
האבא השני הוא הבמאי והכוריאוגרף גלעד קמחי, שאחרי מבחן המגן של "חלום של לילה בלב קיץ" השייקספירי, מגיש תעודת בגרות בימתית שיודעת להפוך את הכוריאוגרפיה המרתקת שלו לאמצעי ביטוי רגשי קבוצתי או אישי של כל אחת מהדמויות. יכולתו המוכחת ליצור להקה מיומנת מאוד מכל המשתתפים, צעירים ומבוגרים, בונה הפעם גלריה מעוצבת לפרטי-פרטים של דמויות שונות ומדויקות.
 
קמחי יצר בהצגה כמה תמונות בלתי נשכחות, כואבות, מסקרנות ולא בלי דקויות של הומור, החל מתמונת הפתיחה בין ונדלה ואמה, ואחר כך אוננות ראשונה, ובהמשך התמונה שבה שני נערים מגלים לפתע את המשיכה החד-מינית, ומעל לכל תמונת המגע המיני הראשון בין מלכיור ווונדלה. אצל ודקינד זו תמונת אונס, אך בגרסת המחזמר התמונה עודנה, ובהתאמה להתרחשויות אופייניות יותר לזמננו היא מתפתחת דרך היסוסים ולבטים למשהו שמתרחש יותר מתוך אי ידיעה של הנעשה ופחות מתוך כוונה לעשות זאת.
 
שותפיו החשובים הראשונים של קמחי בעיצוב הלהקה הם אנשי המוזיקה, החל באמיר לקנר שזאת משימת הניהול המוזיקלי המורכבת ביותר שעשה עד כה (ולא מעט), והמדריכה הקולית דוקי עצמון שהפיקה שלל גוונים ויכולות מגרונות מיומנים מאוד וקצת פחות, שהתמודדו היטב עם העיבודים הקוליים המורכבים של אן מארי מילאצו וסיימון היל. כל זה עבד מצוין ובאיזון מושלם עם נגני התזמורת, בניצוחו של רן גיל ליד הפסנתר האדום, גלויים או נשקפים מאחור בשולי הבמה, בזכות עיצוב הסאונד שיצר איציק פריד.
 
את הבמה המרשימה והגדולה של בית ליסין בדיזנגוף בנה ועיצב מצוין ערן עצמון. הוא עיטר את הקירות בתמונות מחזור של דורות קודמים בעולם התרבות האירופי, הציף את צידי הבמה בעלי החורף האחרונים, פער חלונות אל שמים של תקווה אבודה, והוריד לאוהבים עץ עירום שלמרגלותיו גילו את אהבתם ואת כאבה הראשון. הברקה בפני עצמה של עצמון הייתה בימת האסם, שאותה בנו השחקנים ופירקו אותה במהלכים מדויקים במשמעויותיהם.
 
בנוסף, ובהתאם לגרסת המחזמר המקורית, עצמון בנה יציעי קהל משני צידי הבמה,  והשחקנים יושבים ביניהם, נכנסים למרכז הבמה עם כסאותיהם או בלעדיהם, חוזרים למושבים, שרים  ומשחקים ועוד. את הבמה הזאת העשיר מעצב התאורה אורי מורג שידע למהול היטב, כמו המוזיקה והבימוי, את הרוך של קטעי הרגש האינטימיים ואת הצבעוניות המתפרצת של הנעורים התוססים.
                      
נינט, שני עידו והרבה צעירים נפלאים
 
האבות והאימהות האחרונים בסיפור ההצלחה המרשים של בית ליסין הם כמובן השחקנים – כולם בתלבושות תקופתיות מרתקות שעיצבה אולה שבצוב. כלהקה הם תוססים בכל תנועה, נוקשה, אגרסיבית, רכה, זורמת או מתוכנתת לפי פקודת המבוגרים, שאת שפע נציגיהם מגלמים בצורה מרתקת יוסי טולדו ודנה שרייר, שיודעים להטעים את המכנה המשותף בין הדמויות ואת המייחד כל אחת מהן.
 
קבוצת ה"מקהלה" (וזה רק לכאורה, כי לכל אחד יש תפקיד משלו בה) כוללת את דניאל אפרת, שהוא לא רק המתרגם ולרגעים גם פסנתרן המלווה תמונות אחדות, דיקלה הדר, כמרתה ספוגת המכות והביזוי המיני בידי אביה, רויטל זלצמן, טל-יה יהלומי, יובל לוי, ואלון לוי עם עומר שיש (כצמד היוצא מהארון) הם חיים, תוססים, מחבקים ומשתתפים בצורה פעילה בסיפורים הגדולים של העלילה.
 
הילה זיתון קורעת לב, במשחקה ובשירתה, בתפקיד אילסה שהודחה לזנות ומחפשת ישועה, אך מאוחר מדי, אצל מוריץ שטיפל, תפקיד שמחזיר לבמה ובגדול מאוד את עידו רזונברג שיוצר דמות עצומת ממדים באמצעות העיצוב הפרטני המושלם כל כך של נער מתבגר, מסוכסך עם עצמו לא פחות משהוא מסוכסך עם מוריו ועם החינוך, שאינו פותח בפניו את הדלתות שהוא מקיש עליהן בעוצמה. רוזנברג מפיק מעצמו אנרגיות שוצפות, ובה בעת הוא רך ונכמר, בגופו, בתנועתו ובקולו.
 
עידו ברטל בתפקיד מלכיור, גיבור המחזה, הוא בהתאמה מרתקת עמוד התווך החזק והיציב שסביבו נעה הלהקה כולה. זה תפקיד "קל" לכאורה, אך ברטל מצליח לעצב מצוין במשחקו ובביצועיו המרתקים של השירים, דווקא את המורכב, את הרוחני, את המשכיל, את הנפשי והרגשי, וכמובן את המהלך של ההתבגרות הפיזית והמינית. והוא נפלא בעיצוב המעבר שבו הנער המתחבט הופך לגבר צעיר המגלה בו ובוונדלה את כאב המיניות הראשון. 
 
ואחרונה, מפתיעה ומושלמת, נינט טייב בתפקיד ונדלה. גלעד קמחי הבריק כבמאי כשבחר בה לתפקיד הזה. יש בנינט, שאינה שחקנית במה, משהו בראשיתי מאוד, תמים וטבעי, “לא מקצועי" לכאורה, שקמחי ידע להשאיר אותו כזה בתמונות הראשונות, ולפתח במשחקה (ואפילו בשירתה העילאית) את מהלך ההתבגרות והגילוי של האוצר הטמון בה. זה מגיע לשלב המתקדם בתמונה המסעירה שלה, שבה היא כופה על מלכיור להכות בה בלי רחם, וזה מגיע אל השיא של תמונת המגע המיני הראשון עם מלכיור. בהתמסרות המלאה שלה לרגעים הקשים האלה, ובזיווג המצוין עם עידו ברטל, נינט טייב כובשת את התפקיד במלוא משמעותו.
 
חבל, חבל שרק 50 הופעות יאפשרו לקהל הישראלי להתוודע ל"אביב מתעורר" כהישג הבימתי המושלם של תיאטרון בית ליסין.