עולם הרמטי
 
בשני אופנים ניתן, ואפילו צריך, לבחון את BILL של שרון אייל שהיא מעלה עם כל רקדני להקת בת שבע. הראשון, הניכר לעין מיד עם פתיחת המסך ומתפתח לכל אורך 50 הדקות הבאות, הוא האופן החזותי שבו אייל ושותפיה, אבי יונה בואנו (במבי), מעצב התאורה, שהיא היקום הבימתי שבתוכו חיים יצורים שאייל וגיא בכר הלבישו אותם בבגדי גוף בגון בז' אחיד,  צבעו את שיער ראשיהם בגון פלטינה אחיד, הרכיבו להם עיניים תכולות או משקפי שמש זהים, והניעו אותם לצלילי מוזיקה מקורית ופסקול מועדונים מהוקצב שיצר אורי ליכטיק יחד עם אייל ובכר, המוגדר כשותף ליצירה.
 
אי אפשר שלא להתפעל ולהתפעם מהחזות המיוחדת הזו שבוראת עולם הרמטי, כאשר הקיר הרביעי הפונה אל הקהל אטום ומתפקד כמראה גדולה. קרני הסאונד הבוקעות מתוכו מתעתעות. הן מזמינות את היושבים באולם לקום ממקומותיהם ולהצטרף, אבל אייל ובכר לא מעניקים אשרות כניסה לצופים היושבים בסדר מופתי ומשתאים כעב"מים, בסיוען של קרני אור פולשניות, על המתרחש בעולם הנחזה לפניהם.
 
שלוחות התאורה שבתוך היקום הבימתי שברא במבי חותכות או מלטפות את היצורים הנעים בתוכו, מאירות להם נתיבים, מבהיקות את עיניהם, צובעות את עורם המלאכותי ומעבירות אותם דרך גנים צבעוניים, תלויים או מקורקעים, מוארים מאוד או עטויי עלטות שבדרך פלא דווקא שוטפות את הגופים הכמעט זהים באור יקרות, שנראה כנובע מתוכן.
 
יהיו הסבריה הרציונליים של אייל במסיבת עיתונאים מקדימה או בריאיונות כאשר יהיו, התוצאה החזותית הזו היא הישג אדיר שהניבה משותפיה ומעצמה. ואין טעם לשאול מי נתן השראה למי.

 
מתוך BILL. צילום: גדי דגון
 
יצורי הפלא של התנועה
 
האופן האחר שבו נבחנת יצירתה החדשה של אייל הוא במרקם הכוריאוגרפי הייחודי שיצרה, אשר באמצעותו ומתוכו היא מגלה את מוצא האדם ואישיותו האינדיבידואלית על פי תנועתו, שהיא אולי העירום האולטימטיבי שלו, מבעד לכל מסכה או לבוש שיעטה על עצמו.
 
היצירה נפתחת בסדרה דרמטית מרתקת של חמישה קטעי סולו, בביצועם המרשים של דאג לת'רן, שחר בנימיני, איאן רובינסון, מתן דוד (אם זיהיתי אותם נכון) ורייצ'ל אוסבורן, ואז מגיע תור הקבוצה השלמה, הניצבת כפסל-פרח שעלי הכותרת שלו נפתחים בהתפרצות גועשת לפי קריאת "מג'יק" צווחנית, שבים ומתאספים שבים ונפרשים.
 
מעת לעת יגיח סולן מרשים כמו תום וינברגר, או תפרוץ בחריגה חזותית מהממת דניאל אגמי עטוית אוקיינוס של שיער פלטינה ארוך עד הרצפה, או יתפתחו דואטים ליריים כמו זה של אייר אלעזא ורייצ'ל אוסבורן, או איאן רובינסון וגיא שומרוני. מאחור יפרצו את השורות יצורים קדמוניים מאיימים כמו יניב אברהם וארז זוהר. ובכל המהלך ישטפו את היקום המתעורר גופיהם המפוסלים של כל אלה, יחד עם אלה של ניר בניטה, שני גרפינקל, מתן דסקל, עדי זלטין, אנדראה מרטיני, בשמת נוסן, מיכל סייפן, בובי סמית, אריאל פרידמן ואלה רוטשילד.  רקדנים שהתמסרו כליל ובהתלהבות למסע הכוריאגרפי שאייל ושותפיה לקחו אותם אליו.
 
מסע שאינו מגיע אל קיצו גם כאשר המסך האחרון סוגר על הבמה. מסע כוריאוגרפי מרתק שהוא משא רעיוני מאוד, מסע לארץ רחוקה שבמרחביה חיים ונושמים יצורי הפלא של התנועה והמחול כפי שבראה וחזתה אותם שרון אייל.