סדר דרמטי חדש
 
שלושה הם המחזות הפוליטיים הקצרים של הרולד פינטר שג'יטה מונטה בחרה לעבד לכלל דרמה אחת, המתיימרת לאחד אותם, והעולה עתה בתיאטרון החאן הירושלמי. אבל מונטה המעבדת, ואחר כך כבמאית, לראשונה בתולדות קריירת הבמה שלה כשחקנית נפלאה, עשתה לשלושת המחזות מה שצורף מתחיל עושה כשהוא חותך שלושה יהלומים, מערבב בין חלקיהם ומנסה ליצור יהלום גדול יותר. אבל גם אם הכוונה של מונטה מעניינת, התוצאה של מעשה הצורפות שלה היא שיבוץ שברי יהלומים בתכשיט מעוצב לתלפיות. זה נוצץ, זה נראה טוב, אבל הערך קטן יותר מזה של שלושת היהלומים המקוריים.
 
שלושת המחזות הם “סיבה למסיבה” - סאטירה חברתית חריפה מ-1991 על בורגנות נרקיסיסטית שבעה כשבחוץ מתחוללות מהומות, “אחת לדרך” - דרמה מ-1984 שנכתבה בהקשר להתעלמות מעינויי כורדים בתורכיה, ו"סדר עולמי חדש" - הנמשך עשר דקות, אף הוא מ-1991, ומתייחס לשיטות העינויים במדינות דמוקרטיות.
 
מוזר שהתכנייה מסרבת לנקוב בשמם במפורש, ולפרט את תוכנם (אבל יש לכך התייחסות במאמר של המתרגם המצוין אבי עוז, ובאופן חלקי גם בקטע של שיחה עם פינטר מ-1985,
המופיעים בתכנייה). פינטר לא העמיד את שלושת המחזות, או שניים מהם, בהצגה משותפת למרות שלפחות "אחת לדרך" ו"סדר עולמי חדש" קשורים בנושא של עינויים, ועלילות "סיבה למסיבה" ו"אחת לדרך" מתרחשות במהלך אירוע חברתי.
 
אולי משום שהוא הבין כי הערמת שלושת המחזות זה על גב זה תהיה מעיקה ותחטא לעיקר. קל וחומר שלא היה נותן ידו (ואני מעז לחשוב כך) לרסק אותם לתוך סדר דרמטי חדש ההופך להיות יצור מפלצתי למדי, קהה, ולרגעים גם מתיש את האוזן.

 
"סדר עולמי חדש". צילום: גדי דגון 
 
ערבול המאבד את הייחוד
 
ה"מחזה" המעובד שיצרה מונטה מתרחש בטרקלין גדול, ראוותני ואפוף תככים, שבו חוגגים יחד גברים ונשים בשתייה ובריקודים סלוניים כשבחוץ מתרחשת מלחמה. החוגגים מדברים על הרצון להשתייך למועדון חדש שנפתח, וממלמלים אמירות סתומות, כדי לחפות על פניקה קיומית. אחת החוגגות מפרה כל הזמן את השמחה כשהיא תוהה על גורלו של אחיה, ומותקפת בזעם על ידי בעלה.
 
אל הטרקלין מובאים זוג הורים עם בנם בן השבע, הנחקרים באכזריות על ידי המארח. הוא מקסים ומפתה, ורומס בשיטתיות כל מה שעלול לאיים על יציבותו ואחידותו של עולמו. בחדר אחר חוקרים שניים איש כפות שעיניו קשורות. כשהאיום על איתני החברה מסולק החוגגים מריעים למארחם, ומצרפים אותו כחבר כבוד למועדון שהוא לכאורה סמל ומופת למוסריות ולטוהר, לסדר העולמי החדש.
 
אבל מה שנקרא כתיאור עלילתי סביר וברור הוא למעשה מעשה ערבול המאבד את הייחוד של כל אחד מהמחזות, ומטשטש את המהות של המסרים באמצעות העצמתם (כמו הגדלת תמונה לממדים שבהם הנקודות משתלטות). את התהליך הזה מדגישה מונטה בבימוי המוחצן שבחרה להעניק להצגה, בהסתגננות בימתית עודפת, ובהתקפה מסיבית על יכולת הקליטה.
 
המעצבת גנבה את ההצגה
 
באורח מוזר המשגה הזה דווקא נעשה במיומנות מרשימה של כל השותפים של מונטה, שעשו כמיטב יכולתם לממש את רעיונותיה. וזה בהחלט נאמר לזכותם. פולינה אדמוב גונבת את ההצגה בעזרת תפאורת הפנלים השקופים שבנתה כמין מסך קדמי הנפתח ונסגר לפי מיקומי התמונות, ובעיקר בסדרת התלבושות המדהימה שעיצבה לכל השחקנים ואשר יכלו להיות מוצגות בהצלחה על מסלול בית אופנה איטלקי מפואר. רוני כהן מילא את חלל הבמה בתאורה דרמטית מאוד, שהודגשה לא במעט בפסקול מוזיקה שלא מהעולם הזה שערך דורי פרנס מיצירות רבות שהתכנייה מפרטת אותן.
 
ובעיקר אלה השחקנים שהתמכרו לתפקידיהם כליל והם ראויים לכל שבח, מבלי להתחשב במצע המלאכותי שנדרשו למלא. לירון ברנס הופך להיות הציר המרכזי שסביבו נע הכל, והוא מנהל דיאלוגים חדים ומונולוגים נשפכים כאשדות בגבורה וברהיטות מרשימה. יוסי עיני אלים כנדרש בשני תפקידים שונים, ויטלי פרידלנד חלקלק כנדרש, ושוב בשני תפקידים שונים, כרמית מסילתי-קפלן ושמרית לוסטיג מהדהדות היטב חלשות ונשיות, ונילי רוגל מזעזעת ברגע אחד של התפרצות כואבת. יואב היימן מרתק בתפקיד הנחקר האילם, מאימה או מעינוי פיזי לא מתון.
 
בסך הכל "סדר עולמי חדש" היא הצגה שאפשר להיאחז בתכנים שלה ולצלוח את ההגזמה הבימתית שלה, ולהפך, להיאחז בעיצוב ובמשחק כדי לאמץ איכשהו את המסרים הפוליטיים שיש בה. הבחירה בין שתי האופציות יכולה להתקיים רק אם רואים את ההצגה. וזה כבר התפקיד של הקהל.