חבל מאוד שתיאטרון חיפה, שבחר לשוב ולעסוק בנושאים חברתיים בוערים, לא השכיל לבחור מחזה טוב יותר מ"השתיקה". צבי גורן חזר מאוכזב מהטיפול בנושא האלימות נגד נשים.
יותר מדי מודעות חברתית
מלכתחילה יש לברך על כל ניסיון לטפל, ובכל מסגרת אפשרית, בנושא הזה, ובתיאטרון הזעקה והמחאה יכולים להיות אפקטיביים אף יותר ממערכי הסברה, מנאומים ומדיווחים מזעזעים הנחשפים בתקשורת כמעט מדי יום.
משום כך, אולי, מותר להיות סלחניים כאשר התיאטרון מעלה מחזה כמו "השתיקה", מאת ניב כהן ואילנה וייזר-סנש, שגם במאי מנוסה כמו איציק ויינגרטן איננו מצליח להתגבר עליו, בין אם משום שהוא מאמין בו, ובין אם שמודעותו החברתית שכנעה אותו להתעלם מחולשותיו.
משורר, מרצה ובעל מכה
הסיפור, על פניו פשוט, ומועלה מבעד זכרונותיה של תום, הבת שצפתה בשתיקה באלימותו של אביה האוהב, צבי, כלפי אמה האוהבת, דפנה, ואשר הגיעה לשיאה האכזרי כשהייתה בת עשר. תום, המספרת, כבר בגרה מאז, ונמצאת בשלבים של בניית חיים וזוגיות משל עצמה.
האב האלים הוא משורר ומרצה נערץ באוניברסיטה, האם היא מורה אהודה בבית ספרה. היא, וגם הבת תום, שותקות ואינן מספרות דבר על המתרחש, על עריצותו של האב, על שתלטנותו ועל אלימותו. זוג חברים קרובים של ההורים אינם מבינים את הסימנים הנקרים בדרכם לכך שמשהו אינו כשורה במשפחה המאושרת. וגם מנהל בית הספר, המאוהב באם, אינו מבחין בהם.
רק דמות אחת, סטודנטית המאוהבת במרצה-המשורר, מבחינה במשהו מפחיד בהתנהגותו, כשהוא צועק עליה לפתע ותופס את ידה בחוזקה.
יום אחד, לאחר התקפה אלימה וקשה, נשברת האם וחושפת את סודות גופה המוכה בפני חברתה הטובה, דליה. הזעזוע גדול, ודליה מפרה את הבטחתה לשתוק ומספרת לבעלה מה שראתה ושמעה. כמה ימים אחר כך, האישה המוכה והמבוהלת המזהה את התקף האלימות המתקרב מזעיקה את חברתה. אך לשווא.
המחזה מתחיל כעבור כמה שנים, כאשר תום נענית ומסכימה לפגוש את אביה ולאחר פרידה ארוכה ביניהם, שהמחזה אינו מסביר כלל את נסיבותיה ואת פשרה. התמונות מאותם ימים לא-כל-כך רחוקים חולפות בראשה. מעין דין וחשבון לעצמה על השתיקה שלה, של הילדה בת העשר, על מה שראתה (וגם על מה שלא ראתה ולא ידעה, כמו תמונת האלימות הראשונה שבמחזה).
המחזה בנוי אם כן בשני מישורי זמן ועלילתו מתקדמת לקראת שיאים מקבילים לכאורה – שיאה הטראגי של האלימות בעבר והמפגש הצפוי עם האב, מפגש שמשום מה איננו מתרחש כלל על הבמה, ובשלב מסוים במחזה מתברר לפתע, מדבריה של תום, שגם הוא כבר התרחש מתי שהוא.
"סבתא סורגת" כקורי עכביש
באותו מפגש מטיחה תום באביה "הייתי צריכה לחנוק אותך, אבא, לחנוק אותך בחוט הזה!", והחוט שהיא מדברת עליו הוא חוט המשחק שלה, "סבתא סורגת", שמשמש את הבמאי ואת התפאורנית שלו, פרידה שוהם, כמוטיב מרכזי ומהותי בעיצובה של הבמה ושל ההצגה כולה.
שוהם בנתה דירה אווירירית, צבעונית, הלכודה בתוך סבך חוטים ורודים ארוכים, שלוכדים בתוכם כקורי עכביש את המשפחה הטרגית, ומפרידים ממנה זירות עלילה חיצוניות, ולוכדים גם את תום המבוגרת ונקודת המבט שלאחר-מעשה שלה. בעזרת התאורה הדרמטית שעיצב מאיר אלון הופכת הבמה הפתוחה לכלא שסורגיו הם אותם חוטים.
אבל לא העיצוב החזותי וגם לא המוזיקה החכמה של אלדד לידור, שהייתה בה דרמה חזקה וברורה, ומדויקת יותר מזו של הטקסט, לא יכלו לכסות על החסרונות של המחזה עצמו. אלה ניכרים בדרך הטיפול שלו בנושא בכמה עניינים לא פתורים במבנה שלו, ובעיצוב הדמויות, שמרביתן אם לא כולן, נותרו שטוחות ולא משכנעות. שתיים מהן (הסטודנטית ומנהל בית הספר) אף בעייתיות אם לא מיותרות.
השתיקה כעובדה נתונה
הכשל המובהק והמהותי ביותר של המחזה הוא בכך שאינו מתעמק בשאלת השתיקה המשרתת את האלימות, ומסתפק בהצגתה כעובדה נתונה. דפנה אמנם מתארת באריכות את האלימות, אבל בה בעת אין לה שום הסבר מהותי לשתיקתה. אם אמנם היא התפכחה כדבריה מהערצתה לבעלה, אם אמנם היא שוכבת בלילות ולבה "דופק לי מפחד כמו משוגע", אז למה בעצם היא מונעת את הצלתה?
לאיציק ויינגרטן יש רעיונות בימתיים יפים, בעיקר בכל מה שנוגע לנוכחותה של תום המבוגרת וגיחותיה לתוך המתרחש. אבל בה בעת אין זה פותר את הבעייתיות של הדמות הזאת, ויוצר דווקא תחושה שאין לה מה לתרום באמת.
כך גם הטיפול המוזר בדמות הסטודנטית, גלית. היא מופיעה לראשונה בתמונה בלתי מוסברת כאשר בעומק הבמה מואר קלות ארון ספרים ולידו נערה צעירה, שרק מאוחר יותר יתברר מי היא ומה עשתה שם. התמונה הזאת חוזרת בשינוי דרמטי גם בסוף ההצגה (אף שהיא איננה מוזכרת כלל במחזה הכתוב), ונראה כאילו הבמאי החליט להוסיף אותה, כמין ביטוי של אכזבה או אפילו הגד "מוסרי", בלתי מוסבר. נחיצותן הדרמטית של שתי התמונות גם יחד איננה ברורה לגמרי , הן מיותרות לעלילה.
כך גם הטיפול (במחזה ובבימוי) בדמותו של מנהל בית הספר. מה בדיוק רצו המחזאים להראות לנו, שיש גם גברים עדינים ומתחשבים שיודעים לאפות ואוהבים בלי ללחוץ? זה מביך מאוד, למען האמת, ומעמיס על הסיפור תירוץ מיותר לפרצי קנאה ואלימות.
יש דרך אחרת
ויינגרטן ניסה כמיטב הבנתו לחבר את הקצוות הרופפים שבמחזה גם באמצעות השחקנים, שנדרשו לתת את הממדים החסרים לדמויות השטוחות שנקראו לגלם, והצליח בכך בעיקר בעיצוב הדמות הכפולה של הבת תום, במשחקן של ליאת הר-לב כתום הבוגרת, ומאיה קורן כתום הילדה, הרואה, שותקת ונאחזת בחוט המשחק שלה.
דליק ווליניץ ואביגיל אריאלי לא הצליחו להתגבר על מה שחסר בדמויות הכתובות, ונאלצו להסתפק בעיצוב מוחצן מאוד של הבעל המכה והאישה המוכה. בחלקה האחרון של ההצגה סימנה אריאלי מה הייתה יכולה לעשות עם תפקיד של ממש.
משחק מוחצן מאפיין גם את עיצוב דמותם של החברים דליה ויורם, במשחק תוסס וטוב של יעל הדר ויואב בר-לב, ושל מיטל סלקמן-רטן בתפקיד הסטודנטית גלית. רוברטו פולק עיצב בקווים דקים ועדינים את דמות מנהל בית הספר.
"השתיקה" באה להשמיע זעקה כואבת וצודקת כנגד השתיקה. לכאורה הרי זה ברור. כיום אנחנו כבר יודעים על אלפי שתיקות כאלה. אבל כיום אנחנו גם יודעים שיש דרך אחרת, שלא חייבים לשתוק, ויש גם מי שמקשיב ופועל. המחזה, למרבה ההפתעה, איננו מתמודד עם הבעיה הזאת. כן, הוא מציג אלימות והוא מציג שתיקה, אך הוא איננו בוחן אותן ואינו מעמת אותן עם מציאות אלטרנטיבית.
ספק אם זו הדרך שתיאטרון בעל תודעה חברתית צריך לבחור במאבק נגד האלימות ונגד השתיקה.
מועדי הצגות
08/12/2004
:תאריך יצירה
|