גרסה בימתית חדשה המנסה לייצג את פשר דמותו של הכלב בלק ב"תמול שלשום" של ש"י עגנון
שפע פרשנויות
ש"י עגנון לא כתב מחזות. על העובדה הזו לא הצליחו לכסות מיטב המעבדים שניסו כוחם, מי בהצלחה יחסית ומי בכישלון יחסי, לתרגם למחזה סיפורים קצרים או רומנים שהסופר הגדול, ניצב על רגליו ליד הדוכן, כתב בהתכוונות גדולה. פה ושם אפשר להעריך את כוח המשיכה הדרמטי, לעתים גם הקומי, של כמה מאלה. אבל בסך הכל אף לא גרסה אחת, מוצלחת ככל שהייתה – כמו "פרנהיים" של אלית ובר – ובוודאי לא עיבודי הרומנים הגדולים, לא נהגתה ולא נכתבה כמחזה או כהצגת תיאטרון.
משום כך, אני מודה, בכל הזדמנות חדשה הנקרית בדרכנו לראות הצגה "על פי עגנון" אני הולך לראותה בחשש, אם לא בחשד. ולא אחת אני יוצא מהמצר שאליו נקלעתי בתהייה אם טוב עושים אלה שמכלכלים את צעדי התאטרון, על כל אגפיו, מהמרכז ועד שוליו הקיצוניים, ששבים הם להיאחז באדרתו של עגנון. המבחן הברור, בכל מקרה, הוא באיכות. זו של העיבוד הטקסטואלי וזו של המסכה הבימתית המוענקת לו.
המענה העקרוני שלי הוא שאם העיבוד אפשרי הרי זה כאשר מדובר בסיפורים שיש בהם פעולה, עלילה תחומה, אירוע דרמטי אחד מכונן, או זעזועים דרמטיים, קלים יותר, הנמשכים ויוצרים את המפץ הגדול של הסיפור. דרישה כזו, אני מודה, כמעט ואינה אפשרית למענה רציני במסגרת המוגבלת של התיאטרון, ויהיה עשיר ומשוכלל ככל שיהיה. אולי אם זה ייעשה כפי שטרוור נאן עשה עם "ניקולס ניקלבי" של דיקנס בלהקת שייקספיר המלכותית לפני 30 שנה. תשע שעות, שהוצגו בשני חלקים או ברציפות. ואת זה, למרבה האמת, אין סיכוי שיעשו כאן.
אבל ב"תמול שלשום" יש, לכאורה לפחות, פרשה הנראית כעומדת בפני עצמה, והיא סיפור המפגש המרתק בין גיבור הרומן יצחק קומר לבין הכלב בלק, שעגנון ייחד לו 12 פרקים מתוך ה-80 של הרומן. שפע פרשנויות הולידו הפרקים האלה – החל מזו של קורצווייל וכלה בפרשנות עכשווית ומרתקת של אלון חילו – ומעניין, כי עגנון היה ראש וראשון למתלבטים ביחס לפרשנות שניתן לייחס לעניין הזה.
לחיזוק הטענה כאילו מדובר במשהו שניתן לראותו כיחידה עצמאית מביאים הטוענים את העובדה שעגנון עצמו הוציא בשלב מסוים את הפרקים כספרון נפרד, בלוויית איורים של אביגדור אריכא שנפטר לפני חודש, ואשר תערוכת איוריו לסיפור תיפתח השבוע בחנוכת בית עגנון המשופץ בשכונת תלפיות בירושלים.
מרכיבים רבים בתפקיד יחיד
והנה בא אודי בן סעדיה ומעלה גרסה משלו לסיפור בלק בתמונע, בהפקה של איב – איגוד היוצרים העצמאיים בישראל. הבסיס הרעיוני המונח ביסוד הפקתו הוא, ככל שניתן להבין מדברי הפתיחה הארוכים שהשמיע לפני תחילת ההצגה, הפרשנות של הסופר חיים באר במאמרו "קשורה בו ככלב" שהופיע ב"הארץ", ובו הוא ממשיך את פרשנותו של ברוך קורצווייל, לפיה הכלבים ב"תמול שלשום" ובייחוד בלק, מסמלים את התאווה והעבירה, זיווג עריות וליל אהבה ראשון.
את הביטוי הבימתי לכך בהצגה האינטימית שבן סעדיה ביים מביאה השתתפותה של הרקדנית מיה שטרן, אם כי לא בכוריאוגרפיה מתוחכמת, ועל כן גם אינה מבטאת בפועל את הרעיונות הנ"ל. אולי משום שהעיבוד הטקסטואלי והעלילתי של בן סעדיה אינו ממוקד בעניינים האלה, ומנסה להכיל מרכיבים רבים יחסית בתפקיד הטקסטואלי היחיד של גרסתו בביצועו של השחקן ערן שראל, הנדרש להיות כמעט "הכל" - המספר-הכלב-יצחק קומר-מנהל בית הספר-עוברי אורח ועוד.
אבל ככל ששראל משקיע את כשרונו ורגישותו בתפקיד, והוא מצוין בכל פרט ודימוי שיש בו, כך מאבד העיבוד את חוט השדרה הרעיוני שאליו אולי כיוון בן סעדיה, וההצגה מתמוססת לצלילי מוזיקה נהדרת של יובל מסנר, בתוך עיצוב במה מופשט של דנה צרפתי ותאורה מרשימה של עומר בן סעדיה.
ייתכן שהסיבה לכך היא שהמעבד לא בחר להתמקד בדמות אחת – עד כמה שניתן לעשות זאת – של קומר או של בלק, ובאמצעותה לנסות לבטא את הקשר המיוחד ביניהם, ואת משמעותו ביחס לרומן כולו. תהיה הפרשנות לו אשר תהיה, המשימה של המעבד היא ליצור משהו נהיר ומגובש כך שאפילו הצופה שאינו בקי ברומן של עגנון יוכל להיכנס בשעריו ולצאת ממנו עם תמונה ברורה של מה שצפה בו. וזאת, לצערי, לא קרה לי, למרות היכרותי עם המקור.
23/05/2010
:תאריך יצירה
|