תמונה פנורמית קשה
 
מאז נפילת חומת ברלין ב-1989 ואיחוד גרמניה, ערים במזרח גרמניה מתכווצות. דוגמה לכך היא העיר הקטנה וולפן, "גיבורת" המחזה של פריץ קאטר העולה במסגרת "העונה הגרמנית" של תיאטרון תמונע, בשיתוף עם מכון גתה. אבל המחזה איננו תיאור דמוגרפי של העיר שפעל בה בית החרושת המרכזי לייצור פילם במזרח גרמניה. את קאטר מעסיק גורלם האישי של הצעירים העוזבים את האזור, המתקשה להציע להם עבודה, פרנסה או עתיד.
 
מבנה המחזה משלב בין סיפורים נפרדים היוצרים יחד תמונה פנורמית קשה. הסיפור הדרמטי ביותר הוא של אנדרס, ארכיטקט צעיר העובר לארצות הברית ומשאיר מאחור את חברתו סימונה, בהבטחה שהיא תבוא בעקבותיו. זה לא יקרה וסימונה מתגלגלת למצבים של המתנה נואשת, תחת עינו הפקוחה, בלית ברירה, של רוברט, הבוחר להישאר בעיירה, אספן כפייתי של בקבוקי פלסטיק ריקים כאמצעי למציאת דרך להתחיל מחדש. בסוף המחזה אנדרס חוזר לעיר, אבל חולה מאוד, כדי למות בזרועות אהובתו, כמו טריסטן השב אל איזולדה.
 
הסיפור השני הוא של  הלגה, בת 55, העוזבת את העיר יחד עם בעלה הפסיכיאטר אחרי שאיבדה את עבודתה בבית החרושת לפילם. העולם שהכירו התפורר, והם נפרדים. מאחור נשארים רק הזקנים וצעירים חסרי השכלה: רוברט, שמנסה פעם אחר פעם לפתוח איזה עסק אחר, ומיכה, אחיה הצעיר של סימונה, המוכה למוות בידי חבריו המובטלים בסוף הקיץ.

 
"הבן". צילום: יח"צ

קאטר, שנולד ב-1966 במזרח גרמניה, מצייר ברצינות מושחזת בהומור תמונה עדכנית של מזרח גרמניה "הנחשלת" של ימינו. הוא שוזר פסיפס של זכרונות אישיים ותרבותיים, ומשלב בעלילה את הביוגרפיות של הפיזיקאים מרייטה בלאו וויקטור הס (שפעלו באזור בשנות ה-30, ונאלצו לעזוב), ובמהלך המחזה שלו מצטט מתוך טריסטן ואיזולדה, ומתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה.
 
על פניו זהו מחזה גרמני מאוד, שמסריו הראשוניים מופנים כלפי הממשלה והכלכלה המצליחה של גרמניה, המאוחדת כלפי חוץ אך עדיין מקיימת אפליה, מתקנת ככל שתהיה, כלפי חלקיה שהיו תחת הכיבוש הסובייטי. אבל במהותו המחזה מאיר באור קודר את מצבם האוניברסלי של ערי פיתוח ואזורי פריפריה, תהליכים וקשיים סוציו-אקונומיים שהם מנת חלקם של אלה התקועים בהם בלי תקווה לעתיד טוב יותר.
 
את המחזה המועלה בתרגום עברי בהיר של משב בלזם ביים ויטק קלם, המוכר מהצגתו הקודמת בתמונע, "מסע אל פנים החדר", שזכתה בפרס הפרינג' ואומצה על ידי סל תרבות ארצי. כמו באותה הצגה גם הפעם,  ועם אותה קבוצת שחקנים המכנה עצמה בשם "מסע".
 
קלם ביים הצגה סוחפת, קבוצתית בעיקרה, אך עמוסה בהגזמה בפרטים מוחצנים – בעיצוב עשיר של דניאל מור ותאורה אפקטיבית של אורי רובינשטיין – כולל שימוש במצלמת וידאו המשדרת לשלושה צגי טלוויזיה צילומי תקריב של השחקנים. אלא שהצגים קטנים, מונחים על רצפת הבמה, ונדרשת כוונה של הצופים לראות את המתרחש בהם. הפרעה אחרת למיקוד תשומת הלב במתרחש על הבמה היא הקרנתו, לכל אורך ההצגה ועל מסך קטן יחסית מאחור, של סרט וידאו של ניני משה, שבו השחקנים נעים בשבילי הארץ.
 
אלון אופנהיים והדס לקט נוגעים ללב כזוג הטראגי אנדרס וסימונה, ועזר קלמנוביץ' מצחיק וכואב בתפקיד רוברט. אהובה קרן משחקת היטב את התפקיד של הלגה, שבמהלכו היא גם מספרת את סיפורה של המדענית היהודייה מרייטה בלאו שעבודתה קידמה את פיתוח הפילם לצילום. דורי בן זאב נראה אדיש מדי, כפסיכיאטר שאיבד עניין במתרחש סביבו. שרון פרידמן מרשים מאוד בהתבוננותו ובשתיקתו הנמשכת כמיכה, תפקיד נטול טקסט כמעט לחלוטין.
 
Heaven (לטריסטן) הוא מחזה לא קל, אפילו תובעני ברגעים רבים, והוא מעניין ככל שהאסוציאציות שהוא מעלה מקרבות אותו אל עולמם של הצופים בו.