כבוד לטקסט ולמוזיקה
 
זה קרה לפני 45 שנה על בימת תיאטרון החמאם ביפו. מין נס פורימי אמיתי. הבמאי שמואל בונים והמלחין דובי זלצר הפכו את שירי המגילה של המשורר היידי הדגול איציק מאנגר לאחת ההצגות המופלאות של שנות ה-60 – ולמיתולגיה בזעיר אנפין. עצובה קצת, כי למיטב ידיעתי אין מסמך מצולם של אותה הפקה, אלא רק נחמה מוקלטת שגם הופיעה לא מכבר בדיסק.
 
הזכרונות חיים, וככל שאני מתרפק עליהם אני מתמלא שמחה. וכמו במקרים דומים אני חשדן כלפי כל ניסיון לעשות את זה אחרת. אבל ניסיון כזה, אני גם יודע, חיוני לחיותו של תיאטרון, ובמקרה הזה חיוני לחיותה של שפת היידיש. ואת זה למרבה השמחה הבינו ביידישפיל, והטילו על יצחק שאולי לרתום את צוות השחקנים הגדול של התיאטרון לעגלה היפהפייה שעיבד בשעתו בונים, ולהסיע אותה לצלילי המוזיקה המקורית-יהודית של זלצר.
 
עלילת המגילה המאנגרית – שבמקור כתובה כקבוצת שירים קצרים – מספרת באמצעות להקת שחקנים חובבים בשטעטל את סיפור המגילה התנ"כי, בתוספת של שתי דמויות כמעט אוטוביוגרפיות – שוליית החייטים, פסטריגתא, המאוהב בנערה אסתר ההופכת להיות מלכה, והחייט הקשיש פנפתא, שתחת קורת מתפרתו מתרחשת העלילה.
 
דובי זלצר חדר לרוחם של מאנגר ושפתו הנהדרת וכתב מוזיקה מלודית מקורית המלווה את העלילה לכל אורכה, כרקע וכפזמונים מקסימים. מאז שהושמעה לראשונה היא התקבלה כ"מוזיקה עממית יהודית" מדורות רבים. ואין אולי מחמאה גדולה מזו.
 
שאולי אינו מנסה להתחרות במיתולוגיה. הוא גם אינו מנסה לערום על ההצגה שלו שטיקים. אפשר לומר שאפילו חסך במקום שאולי היה מבקש קצת תעלולים. הוא עיצב הצגה ישירה מאוד שנותנת כבוד לטקסט ולמוזיקה, שמתנגנת חי מאוד מעומק הבמה, בניהולו המוזיקלי המעולה של מישה בלכרוביץ'. והתוצאה היא הצגה התואמת ברוחה את רוחו של מאנגר. חיוך של טוב לב ושמחה, מלווה בחיוך של עצבות.
 
המגילה של שאולי מתרחשת על הבמה הכמעט ריקה, שברקע שלה תלוי מסך דמוי חולצה, שעליו תפורים אבזרי לבוש רבים, שעיצבו, כמו גם את התלבושות הנוחות והאבזרים, פרידה קלפהולץ-אברהמי ודניאל שולביץ'. מוריה זרחיה עיצבה תנועה רכה, מישה צ'רניאבסקי האיר ביעילות מלווה במעט נוסטלגיה, ולטובת הקהל שאינו יודע יידיש הוקרן מעל כל זה תרגום לעברית ולרוסית, פרי עמלה של לורה סהר.

 
"די מגילה". צילום: מתוך אתר היידישפיל
 
בראש הלהקה צועד המלך בודו
 
את מהלך ההצגה מנהלים היטב, בקלילות, במשחק נקי ובהומור עצמי, גרא סנדלר ודורי אנגל המוציאים ומביאים את עוללות המגילה ואת נשמתה נוסח קומדיה דל'ארטה. יונתן רוזן הוא טרובדור אמיתי כשוליית החייטים המאוהב עד מוות באסתר, ישראל טרייסטמן מצוין כמרדכי היהודי, צדיק ממזרי כהלכה, ואנדריי קשקר הוא יופי של המן הרשע שיצא מתוך ספרי קומיקס עתיקים.
 
אירמה סטפנוב מוסיפה היטב דרמה טלנובלית לקסמן המיוחד של ושתי וזרש, ומירי מאיר רוקחת חינניות כובשת בתפקיד אסתר. יובל רפפורט, אליאן דבאל-שור והילה רביב צור משלימים היטב את הצוות בתפקידים שונים.
 
ובראש הגדוד הזה צועד המלך יעקב בודו בעיצוב מקסים של המלך השיכור אחשוורוש. בודו יודע ליצור ולעצב כל רז של חנחון מדויק, לעצב כל תחושה במבט עיניים ממזריות, ויודע איך להתחמם לאורה של אסתר במין תום נאיבי מאוהב. ובמיוחד הוא נפלא ונוגע ללב בתפקיד החייט פנפתא שעובדי המתפרה שלו הם המספרים את הסיפור מראשיתו ועד סופו.
 
בסיכומו של דבר "די מגילה" הזו היא משב רוח רענן, ומעלה בי את השאלה למה לא כל יום פורים, או אפילו רק פורים-שפיל, ולפחות בימי הקיץ הלוהטים. לכו ותיהנו, אני מבטיח.