פרס הפסטיבל ל"משומשים"
המחזה "משומשים" מאת רון גואטה זכה בפרס פסטיבל "צו קריאה 5” שהתקיים בסוף השבוע בצוותא. הפרס בסך 5,000 ש"ח מבטיח גם אפשרות להפקה בימתית. לצידו זכה בציון לשבח המחזה "אפשר לעשות עם זה משהו" מאת עודד ליפשיץ, וכפי שנמסר נבדקת אפשרות להפיק גם אותו.
שישה מחזות הועלו בפסטיבל השנה, בניהולו האמנותי של אורן דולפין. חמישה מהם ראיתי, וכפי שקורה לא אחת נבצר ממני לראות את השישי, שבמקרה הזה הוא "משומשים" הזוכה בפרס. על פי תיאורו המחזה מביא מסע חיפושים של מוכר ספרים משומשים, ובעוד הוא מנסה לאתר ספר ישן מסוים עבור לקוחה צעירה ויפה, הוא מוצא עצמו עורך חשבון נפש עם חייו המוחמצים, ומתעמת עם סוד משפחתי ועם מוות בלתי צפוי.
מחמשת המחזות שראיתי התאהבתי, פשוטו כמשמעו, ב"אפשר לעשות עם זה משהו" שזכה בציון לשבח. זהו מחזה הכתוב כמעט כשיר פיוטי, למרות שהוא מתאר התפתחות של זוגיות מהבטחה מפתיעה אל התגשמות מפתיעה לא פחות, ובתוכה הרפתקה מאתגרת, מסוכנת, ולא פחות מזה משעשעת, לפחות את הקהל.
ארבע דמויות מאכלסות את המחזה, וכל אחת מהן מציגה את עצמה בדיאלוגים הכתובים בתערובת יפה של גוף שלישי וגוף ראשון, כלומר כל דמות מספרת את עצמה ומצטטת את עצמה. זה נותן לשחקנים הזדמנות לעצב את הדמות שהם מגלמים ובה בעת גם להתייחס אליה, בהומור של שחקנים הנהנים מעצמם ומתפקידיהם.
במקרה הזה עשו זאת להפליא רועי אסף ויעל טוקר, כבני הזוג היוצא למסע הארוך אל הבלתי נודע, ואורן ידגר ורוני דותן כמי שנקלעו בדרכם, ואף הסיטו מעט את מחט המצפן המכוון אותם. טל ברנר ביימה באותה רוח משובה, שהפכה את דרך הקריאה להצגה מקסימה, שחשפה יפה את הפוטנציאל של המחזה הזה להפוך להצגת פולחן רומנטית-קומית.
נושא דומה, ובמידה מסוימת גם דרך טיפול דומה, מצויים ב"תשבץ חיים" של אור אזולאי, שהוא דיאלוג בכמה עשרות תמונות קצרצרות, מעין משחק קוביות, כהגדרת המחזאית, שפירקה את ציר הזמן של ההתרחשות, סידרה אותו בסדר שרירותי, ומציעה לקהל להחליט מה היה בעבר הזוגי, איך זה התחיל, לאן זה יוביל וכו'. מבחינות רבות המחזה הזה הוא כמעט תסריט מושלם לסרט קולנוע מקורי.
שלושת המחזות האחרים שראיתי - "כל כלב בא יומו" מאת רפאל אורן, “אב, אם, זונה" מאת דנה גולדברג ו"נוף לים" מאת יורם זקס - עדיין לא הגיעו לבשלות, וייתכן כי עבודה מהותית עם דרמטורגים יסייעו למחזאים שלהם למצות טוב יותר את הפוטנציאל והרעיונות שיש בהם.
צו קריאה 5 (תמונת יח"צ)
מה מכל זה יישאר?
קריאת מחזות פומבית הפכה אצלנו לדוברה השטה על פני המים של התיאטרון הישראלי, במיינסטרים או בפרינג'. כולם מחפשים באירועים האלה את הלהיט הישראלי הבא, רצוי עם פוטנציאל של איכות אמנותית, ולא פחות מזה, רצוי עם פוטנציאל של פופולריות קופתית.
למעו האמת, אם לפני עשור היה משהו מעבדתי במפעלי הקריאה, מעין ניסיון למצוא קולות חדשים עבור הדרמה הישראלית, נראה כי כיום כבר אין כמעט צורך בזה, כפי שהתברר לי לאחרונה בשבתי בוועדת הפרס ע"ש נסים אלוני למחזאי. כמות המחזות החדשים שהועלו בפרק הזמן שנבחן, כשנה וחצי, הייתה מפתיעה. כשלושה-ארבעה מחזות חדשים בממוצע חודשי.
שאלה בפני עצמה, שאינה עומדת למבחן האירועים האלה, היא מה מכל המלאי הזה יישאר או ישוב אל הבמה כעבור עשור או יותר. ניסיון העבר בתיאטרון שלנו מראה כי רק מחזות בודדים, למעט אלה של חנוך לוין ולאחרונה של אלוני וסובול, שבים לבמה המקצועית. אולי משום כך פורחת תעשיית המחזאות הפסטיבלית, אולי משום שבמהלך השנים קמו בתי ספר וסדנאות לכתיבת מחזות והשפע החדש מוציא מלפניו את הישן.
כך או כך, לפסטיבלי הקריאה יש קהל משל עצמם, המורכב מקרובי משפחה וידידים וכמה עשרות של סקרני תרבות ועוד כמה נציגי הנהלות בודדים. ותמיד אלה אירועים ששחקנים ובמאים מתנדבים להשתתף בהם, במין פרגון למחזאות החדשה שאולי גם תביא עימה פירות בדמות תפקידים בהצגות שאולי יופקו בעקבות האירוע. זה נשמע ציני, אני יודע, אבל זו המציאות.