צבי גורן מנסה לפענח את מהות התופעה המרתקת של זוג הרקדנים הוותיקים
לראות מה שרד
ההיסטריה התקשורתית המתוזמרת היטב סביב הופעתם של מיכאיל ברישניקוב ואנה לגונה אינה מפתיעה – כולל ההודעה היחצ"נית שההופעות לא מיועדות לביקורת. גם לא שבמסיבת עיתונאים לקראת ההופעה שבה ועלתה העובדה שברישניקוב כיכב באיזו סדרת רייטינג אמריקאית (בסדר, תתקפו אותי על כך), וככזה הוא מוכר כיום למרבית התקשורתנים שלפתע פתאום מצאו עצמם מתעניינים ב"מחול" של מי שהוא בשבילם כוכב טלוויזיה וטורי רכילות.
גם לא מפתיעה העובדה שהתגובות הראשונות על הופעתם (בכל זאת גם ביקורת...) כללה מין חשבון נרגש עד דמעות של רווח והפסד, אמיתיים או מדומים, ממה שהיה לעומת מה שנותר, וכולל התנחמות עצמית שהקיים (עדיין) מושלם ככזה. שהרי בסופו של דבר מדובר בזוג רקדנים שהחלו את הופעותיהם על הבמות לפני כ-40 שנה, והסקרנות הטבעית היא לראות מה שרד.
מארבע היצירות שהועלו במשכן לאמנויות הבמה, הרצליה, המחול השלישי, "כעבור שנים", הוא זה שנוגע בשאלת ההישרדות, אך דווקא משום שזה כל כך ברור, יש משהו מהותי הרבה יותר ברעיון של בנז'מן מילפייד, הכוריאוגרף הצעיר יליד צרפת, שהוא גם הרקדן הראשי בבלט ניו יורק.
על פניו הוא מעמת את ברישניקוב בן ה-62 עם ברישניקוב בן ה-17, באמצעות סרט ארכיון. אבל למעשה זה רק חלק מהסיפור. ראשית, בין שני אלה קיים גם סרט וידאו עכשווי שנוצר במיוחד עבור היצירה, ומתפקד כמעין גשר בין העבר להווה. ובנוסף, באמצעות התאורה של ג'ניפר טיפטון, רוקד ביצירה גם צלו של ברישניקוב, המוקרן על הקיר האחורי בה בעת עם הסרטון ההיסטורי. הצל הזה נע, מתקרב ומתרחק, ולרגעים גדל לממדים ענקיים.
וכך, במקום יצירת סולו אנו מקבלים גם דואטים ושלישיות ורביעייה – עולם שלם כמעט של היגד אישי מאוד של יוצר ושל רקדן על מה שבסופו של דבר יישאר בזיכרון כעבור שנים. אבל רק אם צולמה בשלמותה היצירה המוגמרת, על ארבעת מרכיביה, יהיה אפשר לדבר על "זיכרון". כי בלעדי התיעוד הזה היצירה הזו תימוג ותיעלם.
צעד קטן של אמן גדול
מעניינת בפני עצמה, ומחוברת בדרכה ל"כעבור שנים", היא יצירת סולו אחרת, שפתחה את הערב, "ואלס פנטסיה" של הכוריאוגרף הרוסי אלכסיי רטמנסקי, שהיה בין השאר גם מנהל בלט הבולשוי. על פניה היא מעין התרפקות של ברישניקוב – וכך גם לדבריו במסיבת העיתונאים – על עברו הקלאסי ושורשיו התרבותיים.
אלא שהיצירה היפהפייה הזו, לצלילי המוזיקה של גלינקה, היא הרבה יותר מהתרפקות ונוסטלגיה. היא משמעות המושג "זיכרון" בפילוסופיה של ולטר בנימין או באוטוביוגרפיה של ולדימיר נבוקוב, "דבר, זיכרון". רטמנסקי כתב לברישניקוב סיפור אגדה קלאסי, שבעבר הרחוק יכול היה להיות מרכזו של בלט גדול. אלא שברישניקוב כבר איננו שם, בעבר הרחוק, ולאו דווקא בגלל מגבלות הגיל.
הוא איננו "שם" כי מהר מאוד אחרי שהגיע לארצות הברית ונקלט בתמונת הבלט והמחול שלה, הוא גילה עולם חדש של אמנות חיה ומתפתחת, משתכללת במה שניתן לראותו כ"מהפכה האמנותית" של המאה ה-20. ועל כן, כשהוא רוקד את "ואלס פנטסיה" החכם של רטמנסקי, ברישניקוב מחייך, מלטף כמהלך טבעי של התבוננות בהינתקות, כמו זו של לוויין המתנתק מהטיל המשגר אותו אל מסלולו, ומתחיל לצלם מלמעלה את הנוף המוכר למטה.
כאן המקום להבהיר כי בעיניי שתי היצירות האלה, כמו גם שתי היצירות האחרות, מבהירות את הצעד הקטן המבחין בין "רקדן" ל"אמן". ברישניקוב החל את דרכו כרקדן, נפלא ומלהיב ביכולותיו הטכניות המושלמות והנדירות. מבעד להן החלה להפציע גם אישיותו המיוחדת שהעניקה לביצועיו ולכישרון ערך מוסף של אמנות. אותו מרכיב סמוי המייחד כמה רקדנים ורקדניות (והדברים האלה נאמרים גם ביחס לאנה לגונה, בת זוגו במופע הזה).
מאה אחוזים של אמנות
ברבות השנים, שבמהלכן הגוף של כל אחד מהם צבר בתוכו את אוצרות התנועה הנפלאים של קריירה מגוונת מאוד, התפתחה גם הנשמה היתרה שלהם שהפכה אותם ממנגנון, ממנוע, ואפילו מכישרון, לאמנים בשלים. הופעותיהם עברו כבר מזמן את השלב של הופעת מחול, מעולה ככל שתהיה, ושוב, לא בגלל שהגוף כבר התוודע אל מגבלותיו. בעשור החמישי להופעותיהם זה ברור מאליו ואינו צורך הצטדקות או הנחות. אבל, כפי שהמופע הזה מראה, הם השילו מאמנותם את החיצוני, את הכלי, והם מעלים במקומו אל הבמה את מה שיש בתוכו - ישויות אמנותיות אישיות מאוד.
זו המשמעות האמיתית של הופעתם עכשיו, וזו גם תרומתו המיוחדת של הכוריאוגרף השבדי הגאוני מַטס אֶק שיצר עבור לגונה את היצירה "סולו לשניים" שקטע מתוכו הועלה כיצירה השנייה במופע, ואת הדואט "מקום" שחתם את ערב אמנות המחול בהרצליה. יצירותיו של אק נוצרו מתוך היכרות קרובה והערכה לשני האמנים המיוחדים – "סולו לשניים" הוא בעיקרו יצירה שנוצרה ללגונה (אשתו) וכוללת שלוש גיחות קצרצרות של ברישניקוב, ו"מקום" הוא יצירת המפגש האולטימטיבי של שניהם (או שלושתם, אם תרצו).
אלה שתי יצירות הנוגעות בתיאטרון, כשהן מספרות סיפור – שכל צופה יכול לספר אותו מחייו או מחיי קרוביו. אק אינו מוותר, אינו עושה הנחות. גם על שתי רגליים נטועות ברצפה, גם כשהגוף נזרק אליה, גם בתנועה מתחכמת, וכמובן בצירופי תנועות ומצבים, שניהם נדרשים למאה אחוזים של אמנות. ושניהם מעניקים אותם, ואף יותר, בנדיבות.
וכך, בסיכומו של דבר, כשאני מנסה להעריך כמבקר את מופע המחול של מיכאיל ברישניקוב ואנה לגונה אני מגיע למסקנה כי מדובר בתופעה ייחודית מאוד – אם כי לא ראשונה בעולם הבלט והמחול לדורותיהם – של רקדנים בשלים שנותנים לקהלם איכות שהיא יותר מסך כל היכולות, הטכניקה והניסיון שצברו בעשרות שנותיהם על הבמה. איכות של אמנים שמציבים מול קהלם את צלם האנוש שלהם.
29/06/2010
:תאריך יצירה
|