הרוח נגד האדם
 
כוח המשיכה של סיפורי עגנון הוא כמעיין המתגבר, ולא אחת עולה בי התחושה כי ההשראה שהם נותנים ליוצרים בתיאטרון עולה על גדותיה, או ליתר דיוק על גדותיהם של הסיפורים. ואפילו, התחושה היא שהיוצרים מחפשים בסיפורים את מה שהם אינם יכולים או אינם רוצים להגיד בגלוי, ועל כן הם משתמשים בעגנון.
 
"מאויב לאוהב" הוא אחד הסיפורים המקסימים של עגנון, ועניינו הברור הוא סיפור השתקעותו של הסופר בתלפיות, השכונה שהתאהב בה כשהגיע לראשונה לארץ ישראל ב-1912, וחלם לגור בה. אחר כך, אחרי שנות גלות קצרה בגרמניה, חזר לירושלים, וכעבור שנתיים עבר לגור סוף סוף בתלפיות, בבית שכור שנבזז במאורעות תרפ"ט, וכעבור שנתיים כבר בנה את ביתו שבו חי עד מותו, והוא משמש כיום כיד זיכרון לו ולספרייתו הגדולה.
 
אלא שעגנון מספר טוב ממני, ו"מאויב לאוהב" הוא תיאור נפלא של תלפיות מכיוון מפתיע – זה של האיש המגלה את הרוח העזה הנושבת בה, בזכות מיקומה המיוחד, מעל מדבר יהודה והירידה לעבר ים המלח, מזרחה, ובמרווח גיאוגרפי מערבה, שיוצרים יחד את משב הרוחות המיוחד שם.
 
הסיפור מתאר את הרוח הזו כיצור חי, שטני, הנאבק נגד האדם הכובש את המקום ומבקש להקים את ביתו. המאבק מתואר בשש תמונות, עד תמונת ההשלמה, שבה, במשפט המסיים את הסיפור, הרוח הופך מאויב לשכן ש"אני אוהב אותו אהבה גמורה. ואפשר שאף הוא אוהב אותי".
 
גילי שנית, שכבר התנסתה בהצלחה עם עיבוד בימתי לסיפור של עגנון, בחרה לעבד את "מאויב לאוהב" כתיאטרון סיפור פיזי מאוד, המבוסס על תנועה, ואף גייסה לעזרתה את הכוריאוגרפית רונית זיו, ובצוות השחקנים כללה את הרקדן המצוין גיולה צ'קברי. אלא ששנית לא הסתפקה ברעיונות של תנועה, והעמיסה על הסיפור שני מרכיבים שאינם מופיעים כלל בסיפור.
 
המרכיב האחד, שעליו גם הרחיבה את הדיבור בהקדמה להצגה, הוא תאוותו הגדולה של עגנון לספרים. לצורך המרכיב הזה הובלטה בחלקה האחרון של ההצגה נוכחותם של הספרים, שעד אז נחו בצד ללא התייחסות.  
 
המרכיב האחר, הרעיוני יותר, על קיומן של שתי תרבויות בארץ – עברית וערבית, קשור אולי לעובדה שההפקה היא של התיאטרון הערבי-עברי, תיאטרון מקומי. עניין זה בא לידי ביטוי מעודן אבל נוכח מאוד באמצעות שזירת תרגום קטעי משפטים אקראיים לשפה הערבית, כמייצגי העימות בין התרבויות, הספק שקיים באותו משפט אחרון בסיפור ו"הרצון לתקווה להגיע לכלל פיוס והשלמה" כדברי שנית.

 
"מאויב לאוהב" (מקור: אתר התיאטרון הערבי-עברי)
 
עומס מרכיבים חזותיים
 
הצרה היא שסיפורו של עגנון הוא תיאור ספרותי מובהק, גם אם הוא מוחשי מאוד, ריאליסטי בפרטיו, של הדרך הארוכה שהסופר עבר עד שתקע יתדותיו בשכונה האהובה עליו, והבית שבנה היה מבצרו המוגן. שנית, כמובן, הבינה את הדבר הזה, ועל כן העמיסה על הסיפור רעיונות חזותיים ופיזיים למכביר, בתפאורה ובתלבושות, בעיצובה המרשים של מיכל גויאטה, עם תאורה משלימה של זיו וולושין, עד כי כוונותיה הטובות הפכו את העיבוד הבימתי למסכת ארוכה ומתישה של שימוש בעזרים ואבזרים שנועדו למלא את הרווחים בין המילים והשורות.
 
את זה הבליטה שנית עוד יותר בהחלטה להפקיד את המספר בידי ארבעה שחקנים-יוצרים – גבריאל גולר, יהודה לזרוביץ, אייל סלמה וגיולה צ'קברי - שלא אחת חוזרים זה על דברי זה כמין הד, תוך כדי תנועה שסוגננה מאוד על ידי הכוריאוגרפית רונית זיו. עימם ובדרך כלל מאחוריהם ניצב שמואל וולף שעיצב בנוכחות מרשימה את הרוח.
 
אלא שגם הם בסופו של דבר, כמו שנית עצמה, נכנסו למלכודת העיבוד שבמקום לספר סיפור מלא חיות והומור הגיש תיאטרון חסר חיים. ולא סייעה המוזיקה של יניב שנצר שנשמעה מלנכולית מדי, ולא עזרה מירב בן דוד שעשתה את העבודה הקולית עם השחקנים ועיבודים לשירים שנשתלו בהצגה כמו "מיהו המיילל ברוח" של אורלנד, אך לא נמצאו ראויים לאזכור וקרדיט בדף התכנייה.
 
בסיכומו של דבר, ההצגה הזו שבה ומחזקת בי את התחושה שאת עגנון מוטב לקרוא, ועל יוצרי תיאטרון להרפות ממנו.