העלילה לא מחזיקה מים
 
למעשה, אין להתייחס כלל אל שלמה ארצי ואל השירים שלו בהקשר של "לילה לא שקט", המוגדר כמחזמר על פי שיריו שכתבה וביימה יעל רונן. קריאה במאמרי התכנייה מאת יואב קוטנר ועוז אלמוג היא הזיקה היחידה בינו למה שבאי המופע הזה רואים על הבמה, ואפילו מרבית הקאברים, בעיבודים של טל פורר, ל-23 מלהיטיו מתרחקים ממהותו הטרובדורית האנושית והאישית. בכמה מקרים אפילו עשו לו שינויי מין.
 
אין זו כמובן פעם ראשונה שלוקחים להיטים ומחברים אותם למחזמר. “ממא מיה" הוא המודל הגדול, ואצלנו: "מיקה שלי", שחיברה את להיטיו של יאיר רוזנבלום לסיפור התבגרות של חבורת תיכוניסטים, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים; "מרי לו", שיצרה מלהיטי צביקה פיק סיפור אהבה רומנטי שיצא מהפרובינציה אל העיר הגדולה; ואפילו "הלהקה", הסרט, ואחר כך המחזמר, שחיבר בצורה טבעית יותר את להיטי להקת הנח"ל לסיפור על להקה צבאית.
 
כאשר הצעתי לשכנתי להצטרף אליי היא הייתה בטוחה שמדובר במחזמר על שלמה ארצי, על הדרך הארוכה והרבה שעבר עד שהוא ניצב כיום במרכז ההוויה הישראלית, שכמוהו עברה טלטלות, הלכה לאיבוד ומנסה להגדיר את מהותה. למותר לציין שתקוותה לא נענתה, ואני בטוח שהיא לא היחידה, וגם שהוא לא היה נותן יד למחזמר כזה.
 
למעשה אני גם בטוח שהוא, וכל הגורמים הנוגעים בדבר, לא היו מודעים מראש לצרה שהם נכנסים אליה. הכוונה הטובה שלו ושלהם, ואין לי ספק שהייתה כזו, אולי הייתה יכולה להגיע קרוב למשהו ראוי אם היו מפקידים בידיו שלו את כתיבת הרעיון העלילתי, ואת בחירת השירים, ומטילים על מחזאי להפוך את אלה למחזמר של ממש. לא כסיפור על שלמה ארצי גופו, אלא כביטוי דרמטי של הדמות המיוחדת הבוקעת מתוך יצירתו – זו של הגבר ההולך לאיבוד ובורא את עצמו מחדש באמנותו.
 
יעל רונן עם כל נסיונה הטוב לא יכלה למשימה הזו, וסיפור המסגרת לכאורה שכתבה תוך כדי העבודה עם היוצרים שנאספו אינו מצליח להתרומם מעבר לשתיים או שלוש אפיזודות שאיכשהו נוגעות בחומר ולא רק מבצעות אותו. העלילה שרקחה על חמישה סיפורי זוגות הקשורים זה בזה אינה מחזיקה מים, ובוודאי שאינה מצליחה לתת נופך דרמטי ומשמעות חדשה לשירים.

 
"לילה לא שקט" (תמונה מתוך אתר תיאטרון הקאמרי)
 
יעילות בלי התעלות
 
רק אותם קאברים שנשארו בגבולות המקור – כמו "גבר הולך לאיבוד" של אפרת גוש, "בראתי לך" של עידו מוסרי, "הו, לעזאזל" של זהר ליבה ללא שירה, ו"לילה לא שקט" של אמיר דדון איכשהו הצליחו איכשהו ליצור משהו בעל איכות, דרמטית ומשמעותית אפילו ביחס למקור.
 
על אלה אפשר להוסיף את הקאבר המצמרר של מיי פיינגולד ל"היא לא יודעת מה עובר עליי", למרות שינוי המין. במקרים האחרים שינוי הדובר בשירים לדוברת או הוספת נמענת (כמו ב"אף פעם לא תדעי") הדגיש עד כמה רחקה רונן מארצי. וכך גם במרקם הבימתי שיצרה, שמהר מאוד הפך למופע מוזיקלי די פרונטלי, לטוב או לרע. אפילו מעצב הבמה טל פריד ומעצבת התאורה קרן גרנק נגררו לכך, וכמוהם גם הכוריאוגרפית סער מגל. הם עשו את עבודתם זו במקצועיות ראויה, וכך גם אורן דר שעיצב תלבושות טובות.
 
במצב כזה, ובהעדר חומר דרמטי אמיתי, קשה לי לצפות להתעלות מבחינת המשחק. אבל עידו מוסרי, אבי גרייניק, אפרת גוש, ניר זליחובסקי, כנרת לימוני וכן אקי אבני, יעל בר זוהר, אמיר דדון, זהר לייבה, מיי פיינגולד ואיילת רובינסון הראו שאפשר היה גם אחרת עם חומר מהותי יותר. כמקהלה, בהדרכתה הקולית של חדווה מלר, ובקטעים הקבוצתיים הם היו יעילים.
 
כמוהם הייתה יעילה גם חבורת הנגנים שליוותה את המופע בהנהלתו המוזיקלית של טל פורר, אפילו בקטעים הרבים שבהם המוזיקה של ארצי הוכנעה לטובת העיבודים. למרבה המזל, אחרי שההצגה הזו תיעלם, ואפילו לפני כן, שלמה ארצי עצמו ימשיך את המסע שלו, של משורר-טרובדור וגבר לוהט בדרכים, מגלה נתיבים וצובר קהלים חדשים.
 
וכאן אני חוזר למעלה, אל כותרות המאמר הזה, ותוהה אם היה ראוי שהקאמרי יעלה את ההצגה הזו. אין לי תשובה מוחלטת. אבל בהצגה הזו הרגשתי שהתיאטרון הולך לאיבוד.