שני בתי ספר ובמאי אחד
 
רועי רשף מליח היה פעם נער מתלבט שבחר להתייעץ איתי ביחס לעתידו בעולם הבמה. אבל מאז הוא עשה כברת דרך ארוכה, הרבה מעבר למה ששוחחנו עליו, וגילה כי כשרון המשחק שלו הוא באמת רק חלק מעולם התיאטרון שלו. יורם לוינשטיין ולילך סגל, המנהלת האמנותית והפדגוגית של הסטודיו שבחר ללמוד בו, בעקבות אותה שיחה, הם שהבחינו במייחד אותו כתלמיד מצטיין ודחפו אותו לביים ולעצב במה ותאורה, ומיד כשסיים את לימודיו צירפו אותו לסגל המורים. תוך כדי כך, כתוצאה מהופעות תלמידי הסטודיו בפסטיבלים בחו"ל, נפתח בפניו חלון הזדמנויות, ועד מהרה הוא התמקם גם באיטליה כבמאי ומורה.
 
עתה, אחרי שכבר זיכה בהצלחות את הסטודיו, כולל מפעלותיו עם נערי שכונת התקווה, הוא יזם אירוע בימתי מיוחד משותף לשני בתי האולפנא שהוא קשור אליהם – הסטודיו של לוינשטיין בתקווה, ובית הספר פאולו גראסי במילאנו. בתהליך חזרות שנמשך כחודש ימים במילאנו הוא חיבר חמישה תלמידים מכאן ושישה משם לקבוצה הומוגנית, שגברה על מחסומי שתי השפות. יחד עימם יצר הצגה יפהפייה המחברת את כל אהבותיו, בעיבוד בימתי מיוחד לסרט "נס במילאנו".
 
הסרט נוצר לפני 60 שנה על ידי הבמאי ויטוריו דה סיקה, זכה בפרסים יוקרתיים, וצירף לגלריית הדמויות הקולנועיות הנצחיות את הנער היתום טוטו, המאחד את קבצני מילאנו למלחמה על קיומם ועל כבודם וזכותם כבני אדם. ברשימת הסצינות ההיסטוריות הבלתי נשכחות של הקולנוע תרם הסרט את התמונה שבה חלכאי מילאנו מתחממים-מצטופפים בעיגול הקטן שיצרו קרני השמש שבקעה מבעד לשמי החורף.
 
רועי רשף מליח לא שכח את אלה בעיבוד שלו וידע למקד תשומת לב בכל אחת מהדמויות, במצבים אישיים ורגשיים, כמו מבעד לעדשת מצלמה וירטואלית, ובעזרת התאורה המגית שעיצב. על מחסום השפה הוא גבר באמצעות הבחירה במהלכי תיאטרון פיזי שקידמו את העלילה כמעט ללא טקסט, בסיוע התנועה שעיצב עבורו עמית זמיר, אחד מבוגריו המגוונים והמצליחים של הסטודיו, שגם עיצב את התלבושות.

 
"נס במילאנו" (תמונת יח"צ)
 
תלכיד איטלקי-ישראלי
 
המהלך העלילתי נבנה כך שיהיה ברור גם למי שאינו מכיר את הסרט של דה סיקה, אם כי אין ספק שהיכרות עימו מסייעת להבין לא רק פרט זה או אחר בעלילה אלא גם את יפי המחווה הבימתית ואת הפיתוח הדרמטורגי, בסיועה של גוון מורוני, ובמיוחד את התלכיד הקבוצתי שהבמאי יצר מקבוצת שחקניו, ממש כמו בסרט.
 
אחד המאפיינים של התלכיד הזה הוא שאין כמעט דרך להבחין בין הישראלים לאיטלקים. ולא רק בגלל העדר הטקסט אלא בזכות עיצוב המשחק ובחירת מגלמי הדמויות. כך למשל התקשיתי להשתכנע שהאיטלקי האילם אינו אלא מאיר טולדנו הנפלא, או שדמות ה"תסריטאי-הבמאי" אינה מגולמת על ידי צעיר ישראלי אלא על ידי ג'ובני לונגהין האיטלקי המרשים. שניהם, יחד עם דניאלֶה קבונה פליצ'י המושלם בתפקיד טוטו, סחבו את ההצגה על גבם.
 
יחד איתם יצרו את האיכות המיוחדת של ההצגה אנדריאה פניגאטי, ולנטינה מיונה, מתאו ויטאנזה וקלודיה קאלדארנו שמילאנו נשבה מהם בטבעיות, ועימם, כמי שספגו היטב את הרוח האיטלקית, דניאל מייזלר, שגם כתב וניגן את המוזיקה היפה המלווה את ההצגה, ליאור שיקווה, לירן קורוטקין ואייל היינה גלי – וכולם בעיצובים כואבים של הבדידות האנושית שיודעת גם לחייך, לאהוב ולהתגעגע.
 
הפרויקט המיוחד הזה שנוצר בשיתוף עם תיאטרון הפיקולו של מילאנו, הועלה שם לפני עשרה ימים, ובסוף השבוע שעבר הגיע לשלוש הופעות באולם המופעים של הסטודיו בשכונת התקווה. וכשהסתיימה ההצגה לחשתי לעצמי: ראיתי נס.