המחזה-משל הפיוטי של רולנד טופור מצרפת עשה עלייה לישראל ובדרך ירד מהפסים
בין פנטזיה למציאות
הבמאית אלינור אגם בן-דוד, שגם תרגמה את המחזה "חורף מתחת לשולחן" מאת רולנד טופור, כותבת בתכנייה כי זהו "קודם כל סיפור אהבה, פשוט וקטן" וכי בדרכו הוא יוצר "סיטואציה יחידה שעיקרה לרומם את האהבה [...] כאמנות של ממש". אילו הייתה מביימת כך את המחזה, שאכן יש בו מהלך עיקרי, אפילו מפויט, של אהבה, היא הייתה יוצרת אולי מענה בימתי מעולה.
אלא שאגם בן-דוד, בהצגתה המתקיימת במסגרת פרויקט הבמאים הצעירים של התיאטרון הקאמרי, ירדה קצת מתחת לשולחן האהבה, בעיקר מרגע שאל שתי הדמויות המרכזיות שאכלסו את חלקה הראשון של ההצגה לבדם הצטרפו בזה אחר זה עב"מים שהפכו את היפה והעדין, את הרגיש ואפילו מרגש, למשהו בוטה שלוח רסן. לא הופתעתי לראות כמה זוגות שיצאו מהאולם חפויי ראש.
סיפור המחזה, כפי שהועבר מצרפת הבורגנית אל תל-אביב הסתמית, מתאר איך ורד שלמון, אישה בודדה ובעלת דירה, שהכנסתה כמתרגמת ספרות רוסית אינה מספיקה, והיא משלימה אותה באמצעות השכרת השטח הלא מנוצל מתחת לשולחן עבודתה לדימה, עולה חדש מרוסיה (דובר עברית צחה מאוד).
הרעיון הזה, המוגדר בספרות כ"פנטסטי", מתאר כמובן מצב לא ריאליסטי שבו דימה, סנדלר לעת מצוא – אך כנראה בלי לקוחות - בונה לעצמו דירת חדר כולל מטבחון מתחת לשולחן. רק השירותים נותרו מחוץ לבמה וצריך לבקש רשות להגיע אליהם. והדירה של דימה היא כמובן עם נוף – זוג רגליה הנאות של ורד. הדיאלוג המתפתח בין השניים מצליח לעורר סקרנות, בהומור עדין, ביחס לסוף הטוב הברור מאליו של הרומן המשונה.
את הצמד המוזר הזה מגלמים בחן מקסים לימור גולדשטיין, בתפקיד ורד המופנמת המתחבטת בין ערכי השפה הרוסית שהיא מתרגמת לבין תשומת הלב הרכה של דימה, שאותו מגלם אלון דהן הנפלא במבטא רוסי מתנגן (המזכיר מאוד את נגינת קולו ומבטאו של ישראל דמידוב, ואני חושד שבכוונה תחילה).
שניהם יחד מצליחים להעניק למצב ה"פנטסטי" מציאותיות רגשית אנושית, מדגישים אותה יפה המוזיקה המקסימה של אוהד חיטמן, קטעי האנימציה בווידאו שהפיק וביים רן בוגין, השולחן ומה שמתחתיו והתלבושות שעיצבה יהודית אהרון והתאורה המתוקה של אורי רובינשטיין.
שיבושים בדרך אל האהבה
אלא שהעניין משתבש כאשר המחזאי מחליט להערים קשיים בדמות גרישה, עולה חדש נוסף, שהוא גם בן דודו של דימה ומוזמן לחלוק עימו את הדירה הצנועה מתחת לשולחן. הוא אינו אדיש למתרחש, אך גורר את הרומן לשלב נמוך יותר של שעשוע. לכך מצטרפת גם ציפי, חברתה הטובה של ורד, סנובית יאפית ממוצעת, שמנסה לכפות על ורד היענות למו"ל שלה, שמואל כץ, שהוא חרמן מזדקן שאין כמעט מילה או מחווה שלו שאינם ראויים לכתב אישום של הטרדה מינית מכל סוג.
אך לצד השיבוש העלילתי המכוון נוצר גם שיבוש בבימוי של אגם בן-דוד, שקיבל תפנית גסה מרגע שאל עולמם של השניים חדרו בזה אחר זה השלושה, והיא הפכה את המתרחש לקרקס שבמיטבו הוא שטותניקי, באמצעות השחקן זבולון מושיאשווילי המשתולל בהגזמה בתפקיד גרישה, או ענייני אך מגוחך באמצעות דמותה של ציפי, המגלמת בפשטות נעימה דווקא גאולה נוני, ובשיאו הוא עלבון וביזוי באמצעות המשחק הבוטה והמעושה של נסים זוהר בתפקיד המו"ל.
חבל שזה כך, כי אלינור אגם בן-דוד הצעירה כבר הוכיחה בעבר דמיון ותושייה בימתית מעניינת בהצגות שונות שביימה במסגרות שונות. וחבל שזה כך כי למרות הכשלים המרגיזים יש גם בהצגה הזו כמה רגעים יפים של בימוי ומשחק.
06/07/2010
:תאריך יצירה
|