יוצר ישראלי כובש בערב מסקרן של מחול בן זמננו, במסגרת אירועי המחול הספרדי בסוזן דלל
פרויקטים בתנועה - שקוף
היצירה השנייה בערב המחול החריג במכלול המופעים של האירוע שהגיע ממדריד הייתה יצירתו של הכוריאוגרף הישראלי שרון פרידמן, לשעבר סולן מרשים בלהקת ורטיגו ("לידת הפניקס"). בחמש השנים האחרונות הוא התמקם במדריד – זירה ידועה בתחרותיות הגדולה בין היוצרים הפועלים בה, רבים מהם בני לאומים שונים שמצאו בה זירה טובה לפיתוח רעיונותיהם בדו שיח עם מסורות מקומיות, ובאופן מיוחד עם הפלמנקו.
כיום התרבות הזו כבר עברה מהפכים של מיזוג עם סגנונות מחול אחרים, מהג'אז והפולקלור, אל המחול בן זמננו, כולל ההיפ-הופ ואמנויות הלחימה. כל הצורות בהתמזגות שלהן מתפרקות ונולדות מחדש בצורה חדשה – אבל איכשהו, תמיד יימצאו בה המתחים המיוחדים המאפיינים את המחול הספרדי לדורותיו.
אלה מתחים שבמהותם נוגעים למיניות, כבושה או מתפרצת, של התנועה, יותר מלמיניות של המתנועעים, גם אם לפעמים קשה להפריד ביניהן. אחד המרכיבים החשובים בביטוי התנועתי, לצד הדיוק והטכניקה, הוא האיפוק הפנימי הצובר אנרגיה, המגיעה בהדרגה אל נקודת האל-חזור של התפרצות, ובכל זאת מוצאת אחריה את הדרך אל השלווה.
יצירתו של שרון פרידמן "שקוף", שאותה מבצעים ארבעה רקדנים הפועלים במסגרת להקתו "פרויקטים בתנועה", היא דוגמה מרהיבה ומרגשת מאוד לאיפוק, לאנרגיה הזורמת ולשלווה של מציאת התכלית. כפי שפרידמן מתאר כ"חיפוש... אינטנסיביות, יופי ושלווה. בחיפושי אחר הדרך להפוך לגוף זמין יותר, זורם יותר... גיליתי ים של גופים עירומים המהווים חלק ממכלול עם פחות תסביכים... גופים שקופים".
היצירה נפתחת כשארבעת הרקדנים לבושים במעילי גשם בהיפוך, כלומר חזית המעילים היא גבם של הרקדנים. מין עיוורון תנועתי המתפתח במהלכים פשוטים, כמעט כהליכות אקראיות, אל נקודות מפגש חלקיות, ומשם, לאחר הסרת המעילים, אל התבוננויות של יחיד בשלושת האחרים, והם בו.
אחר כך יבוא קטע סולו מרתק של מאורין לופס הנפלאה, ואחר כך גם קרלוס פרננדס הרחוק מאוד מדימוי הרקדן, או מנואל רודריגז הצעיר שמחליף את פרידמן, שרקד את היצירה במקור. הנינוחות המופלאה של מרקמי המחול הזה יוצרת את אותה תחושה מבוקשת של גופים שקופים, בשלווה רבת יופי.
פרויקט המחול האנושי – נפגשים
את הערב פתח דואט גברים מסקרן של חסוס פסטור, הנוגע במישרין במיניות של המאצ'ו הספרדי, שפלמנקו זורם בעורקיו, שהקורידה לוהטת לרגליו וההומו-אירוטיקה שלו עם השוורים נותנת טעם לחייו.
זו יצירה ארוכה, הרבה מעבר למה שהיה משמר את העוצמה הטמונה בה בחלקה הראשון. זו יצירה המתארת מפגש בין שני גברים שונים באופיים ובעולמם, בתוך במה שצבעיה הם שחור, בעיקר, ויש בה קוביות שהופכות במהלך הדואט לבימות מחול קטנות, וזוג הרקדנים פסטור וחוסה מרינו משחקים בהם ויוצרים חללי במה משתנים.
פסטור אפיין את הבדלי הגבריות בין השניים באמצעות התלבושות שעיצב ניקולס מיירה. בעוד האחד לבוש כרקדן פלמנקו ואף כמטדור ותנועתו חדה ורוקעת בעקבי נעליו, האחר לבוש במין חצאית "סקוטית" קצרה, ותנועתו רכה ומתרפקת. תסכולים, סגירות ופתיחות מתערבבים ויוצרים דו שיח אירוטי מוחצן, המוליך – באריכות רבה החוזרת על עצמה – אל המגע הפיזי האמיתי הראשון של האהבה וההבנה.
בסך הכל זה היה ערב של התוודעות אל זרמים חדשים במחול הספרדי בן זמננו, ובעיקר עם יצירתו העדינה כרקמה של שרון פרידמן.