"המזוכיזם שבי  נמשך לסיטואציות מאתגרות"

בימים אלה עולה בתיאטרון הסמטה ההצגה "האי" מאת המחזאי הדרום אפריקאי הידוע את'ול פוגארד, ובבימויו של הבמאי הצעיר להפתיע אלון טיראן.

טיראן (26), אחיו הצעיר של השחקן איתי טיראן, מעולם לא למד תיאטרון ועובד לפרנסתו כאחראי סדרנים בקאמרי, אך בתוך כך הספיק לביים מספר הפקות סטודנטים בבית הספר למשחק בית צבי, לשמש כעוזר במאי בתיאטרון הסמטה ולביים את ההצגה "היום ה-24" בתיאטרון הספרייה שזכתה לשבחי הביקורות. בימים אלה הוא עסוק בחזרות להצגה "וויצק" בתיאטרון הקאמרי, שם הוא משמש כבמאי משנה לצד אחיו איתי, במאי ההצגה.

בהצגה "האי", החוקרת את מערכת היחסים המורכבת והטעונה בין שני אסירים פוליטיים (השחקנים יואב דונט ויוסי צברי) בתקופת האפרטהייד, טיראן שב לתיאטרון הסמטה כבמאי ראשי ומוציא תחת ידו הצגה רגישה ומהפנטת, השואבת את הצופה לסיטואציה אבסורדית שבה הזמן והמקום נטולי משמעות וכל דקה נמשכת נצח. "המזוכיזם שבי נמשך לסיטואציות מאתגרות שבוחנות את הגבולות האנושיים," מסביר טיראן. "זו כנראה הדרך שלי לגלות את עצמי".

המזוכיזם הוא מה שחיבר אותך למחזה?

"במובן מסוים כן. מה שמצחיק הוא שבכלל תכננתי לביים את 'מחכים לגודו' של בקט, ואז גיבסון, המנהל האמנותי של הסמטה, העלה את הרעיון של 'האי'. קראתי את המחזה לפני כמה שנים והוא לא כל כך קרץ לי, אבל חשבתי שהאולם העליון של הסמטה מתאים לאווירה הקלאוסטרופובית של המחזה והחלטתי לנסות.

"תוך כדי עבודה נשאבתי לסיפור והתאהבתי בדמויות. יש כאן סיטואציה מורכבת של שני אסירים שחולקים תא יחדיו, אחד שפוט למאסר עולם והשני לעשר שנים. הם צריכים למצוא דרכים להתמודד עם חוסר האונים בשגרה הקטלנית הכרוכה בעבודת פרך סיזיפית שמונהגת על ידי הסוהר הראשי הודושי, שמסמל את שליח השלטון, שנהנה להתעלל בהם מתוך כוונה שיאבדו את צלם האנוש ויהרגו אחד את השני.

"יש בתלות ובאחדות הגורל של השניים משהו מאוד נוגע ללב שאני מאוד מתחבר אליו. מה גם, שזה מעלה שאלות אוניברסליות שקשורות לחופש הבחירה של האדם בכלל ובפרט - בתנאי כליאה לא אנושיים, שיכולים גם לסמל את הכלא הפנימי שכל אחד מאיתנו מסתובב איתו".

יש איזושהי רלוונטיות במציאות הפוליטית של המחזה לחיים שלנו כאן?

"וינסטון וג'ון, הגיבורים של המחזה, הם בעצם אנטי גיבורים שסותרים את האידיאליזציה שהחברה שלנו עשתה ליפי הבלורית והתואר, אלה שתמיד אפשר להישען עליהם. הם חיות פצועות, יש להם חולשות וספקות, הם מנבלים את הפה, הם אנושיים. ואני אומר, בואו לא נמכור לעצמנו אשליות ונסתכל למציאות בעיניים  - זה הרבה יותר מעניין.

"'האי' הוא מחזה פוליטי שמציג פרדוקס בין מחיר ההתנגדות אל מול מחיר האחריות ההדדית. שתי הדמויות באו מרקע שונה לגמרי אבל הסיטואציה מולידה ביניהם שפה משותפת ומכריחה אותם למצוא את עמק השווה, מתוך הדדיות וקביעת סדר קיים. אבל זה לא פשוט. לג'ון, למשל, יש כוונות טובות אבל הדבקות שלו באידיאולוגיה גורמת לו להתעלם מהקושי של ווינסטון ולראות בו כלי משחק.

"אני חושב שזה מאוד רלוונטי למה שקורה פה. אידיאולוגיה, מטרה, יעד, זה דבר נפלא כל עוד זה לא בא על חשבון אף אחד. הבן אדם קודם לכל, ובארץ במיוחד אנחנו נוטים לשכוח את זה. כל הקצוות והניגודים – חרדים וחילוניים, יהודים וערבים - אנחנו חברה מאוד מבקרת ושופטת, שנוטה לצאת בהצהרות ולסקול באבנים".

"האי", צילום: יח"צ

לרדת מהעניין של  מי צודק
 
החיבור שלך לתיאטרון מגיע מהבית?

"גדלתי בבית שסבב סביב מוזיקה קלאסית. בתור ילד למדתי כינור ופסנתר ונורא אהבתי אופרה, שהיא הכלאה של מוזיקה ותיאטרון. כשאיתי התחיל ללמוד משחק בבית צבי באתי לראות אותו והתאהבתי. את ההזדמנות הראשונה לביים קיבלתי בבית צבי על ידי  גרי בילו וקפצתי עליה, ומשם הכול המשיך. יש איזושהי תחושה מאוד משחררת מבחינתי בחדר החזרות, אני מרגיש 'חי' ומרשה לעצמי להיות אינפנטיל במובן הטוב של המילה. הלוואי שיכולתי להיות ככה גם בחיים".

איזה מין במאי אתה?

"נורא מחובר לשחקנים. אני מנהל איתם דיאלוג שמבוסס על הפרייה הדדית. מבחינתי, חדר החזרות הוא מקום שבו מסירים את הכבלים ופורצים את הגבולות. יש במאים שהם יותר דיקטטורים אבל אני מאמין בבימוי כהנחייה או כהדרכה. לפעמים אני מוצא את עצמי על תקן הבמאי ולפעמים השחקן, ככה שאין מחיצות. וזה יוצר כימיה וחיבור ביני לבין השחקנים שבעיניי מנצחות את הכול.

"גם בתפיסה שלי את הקהל אני לא מנסה לדפוק עם פטיש על הראש. אני לעולם לא מזלזל באינטליגנציה של הקהל. הרי בסופו של דבר כל אחד לוקח את זה למקום שאיתו הוא מזדהה, אני חושב. במקרה של 'האי', אם יש איזשהו  'מסר' שרציתי להעביר לצופים, זה פשוט לעצור רגע לפני ששופטים, לא להיות כל כך קלים עם היד על ההדק, ולרדת מהעניין של מי צודק. ולא בגלל שאין לזה חשיבות, אלא מכיוון שזה פחות רלוונטי ולא מוביל לשום מקום. במקום להאשים ולהיות צודקים, עדיף לנסות להבין ולתת הזדמנות שנייה".

"האי", צילום: יח"צ

אתה משמש עכשיו כבמאי משנה בהצגה "וויצק" בבימויו של אחיך. איך העבודה איתו?

"מדהימה, לא הייתי מוותר על זה. עד גיל 12 גרתי עם איתי באותו חדר, וכבר אז היינו מביימים אחד את השני, וסופגים אחד מהשני. זה מחזיר אותי לילדות, להיות איתו שמונה שעות ביום בחדר סגור. תוך כדי עבודה אנחנו מגלים את עצמנו, וזה זמן מרגש ופורה בשביל שנינו, אני חושב שזה הדדי.

"'וויצק' הוא מחזה המתרחש בעולם שבו הממסד דורס את הפרט, את האדם הקטן ומעלה שאלות על הסבל האנושי ועל אנושיות בכלל. הבימוי של המחזה מאוד מאתגר, וזו חוויה בלתי רגילה לעבוד לצד איתי ולשמש לו עין שלישית. אני לומד ממנו גם כאדם וגם כיוצר". 
  
 
"האי" תעלה בימים שלישי, רביעי וחמישי, 22-20 ביולי 2010 ב-20:30 בתיאטרון הסימטה בתל-אביב.