מחזה שולי וזניח
 
אידה צורית, סופרת וחוקרת, כתבה את "כדור הבדולח" ב-1962, אך הוא לא הוצג עד שלפני שנה הועלה לראשונה במסגרת פסטיבל "מחזאים מקוללים" של תיאטרון קרוב. זאת הייתה מחווה למי שיצרו את הפרינג' באותו עשור, ולמעשה כבר קודם לכן, במהלך העשור הראשון של המדינה.
 
אלא שהמחזה "כדור הבדולח" אינו יכול להיחשב כפרק או אירוע בתולדות הפרינג', אלא בקושי כעוד מחזה אחד מרבים שנכתבו ונותרו עמוק במגירות. כמעט 50 שנה אחרי כתיבתו – ובכל הכבוד הראוי לכוונה ולאמונה של יוזמת אותו פסטיבל והבמאית דורית ניתאי-נאמן – הוא נותר שולי וזניח באיכותו.
 
עלילתו המלודרמטית נאחזת באמנות כבסיס להתרחשויות הלא מובנות – שככל הנראה שואבות משהו מהאוטוביוגרפיה של אידה צורית, שבין השאר הייתה לפרק זמן קצר שחקנית בהבימה, והיא רעייתו של הסופר אהרון מגד ואמו של הסופר אייל מגד. הפרטים האלה ואחרים אולי נותנים משמעות כלשהי למתרחש, אבל רק אם מכירים מקרוב את הרקע האישי של צורית, וגם אז רק במאמץ ניכר.
 
העלילה מספרת על נרון, החולם לבנות קתדרלות ומסתפק בבניית תפאורות לבמה ועלילה מלודרמטית לחייו, עם חיה, אשתו שהייתה העובדת הסוציאלית שלו בעבר – עובדה שאין לה לא הסבר ולא משמעות במחזה. נרון (שבחירת שמו אינה מקרית, כמובן, ואפילו מוסברת) עקר, וחיה ממירה את חלומה להיות אם בהמצאה של נוכחות ילדה של אחותה בחדר הפנימי. למה? ככה. כשם שלא ברור למה נרון ממציא לעצמו מאהבת שאינה קיימת.
 
אל הזוג הזה מצטרפים שני מעריצים – שלמה, ספרן וסופר כושל – ושוב ללא פירוט או הסבר – המאוהב בחיה ומוכן לוותר על משפחתו כדי לזכות בה. ומנגד מוריס, הסוכן המעריץ של נרון, שבהצגה מעוצב ברמיזה הומוסקסואלית שאין לה כיסוי טקסטואלי כלשהו.
 
העלילה אמורה להתקיים במהלך שעה "אמיתית" שבה אמור נרון, שנעלם לפני ארבעה ימים, ללכת להצגת בכורה יחד עם מוריס. בהצגה נוספה תמונת פתיחה שבה נראה נרון עוזב את הבית, ללא הסבר. במהלך השעה ה"אמיתית" נכנסים לבית גם שלמה וגם מוריס, הראשון כדי לשוב ולהביע את אהבתו לחיה, והאחר כדי לקחת את נרון להצגה, אם אמנם יחזור במועד.
 
והוא חוזר, משתכר, נרדם, מתעורר ונושא נאום מתפייט על תסכולו, על אהבתו ועוד ועוד, בדרך אל האיחוד המחודש עם חיה שלו. סיום אופטימי שונה לחלוטין מהסוף הטראגי של המחזה המקורי. וזאת עוד דוגמה לגישה שאינה מסייעת להבין במה טמון סודו של המחזה, אם יש כזה, ומה ערכו הרעיוני או הדרמטי.
 
גם אם היה היגיון כלשהו בהצגתו של המחזה במסגרת אותו פסטיבל זיכרון למחזאים המקוללים, לא ברור לי על מה ולמה בחרה דורית ניתאי נאמן להעלות אותו שוב אחרי שנה, ואף יותר מזה - מדוע היא בחרה להציג אותו באולם ההמתנה ולא באולם התיאטרון. אחת התוצאות של ההחלטה הזו היא שהבימוי שלה היה שטוח, כלומר השחקנים עברו מצד לצד לפני או בתוך התפאורה הנעימה שעיצב דני בילינסון, שייצגה במשהו את הפשרה האמנותית של נרון. רונן בכר השלים בתאורה נעימה, ונרקיס אלבה מגנזי עיצבה תלבושות סבירות.
 
ארבעת השחקנים עשו כמיטב יכולתם להפיח חיים בדמויות השטוחות שגילמו, אם במשחק פסיבי כמו זה של הני ישעיהו כחיה, או במשחק מסוגנן של רונן אהרון כמוריס, ובאנרגיה לוהטת כמו זו של שחר-אור קמפל כשלמה. רועי ניגרי גילם את נרון במשחק לא מוגדר שתאם את הדמות הכתובה.

"כדור הבדולח", תיאטרון קרוב.