יצירה בימתית-מוזיקלית ייחודית
 
טום סטופארד הוא מחזאי יהודי למחצה, יליד צ'כיה, שגדל באנגליה, אליה נמלטה משפחתו ב-1939, ונקלט בתוך השפה האנגלית עד ששליטתו המוחלטת בה הפכה להיות אחד מסימני ההיכר של מחזותיו. משום כך במשך שנים התקיימה כאן הקביעה, הפחדנית למדי, שהוא בלתי-תרגים בעליל ומחזותיו הגדולים אינם באים בחשבון ההנהלות של התיאטרון הישראלי.
 
לכל כלל יש יוצאים מהכלל, כמו "רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים" שהציג תיאטרון העולים מרוסיה "גשר" , תחילה ברוסית ואחר כך ב-1991, בתרגום לעברית של מרים יחיל-וקס, ושוב לפני שנתיים וחצי בקאמרי, בתרגום של יעל רונן. ולפני חמש שנים גם מחזהו התיאטרוני-רומנטי "הדבר האמיתי" הועלה בבית ליסין בתרגום של דורי פרנס.
 
אבל הראשון במחזותיו, אחד החריגים שבמכלול יצירתו, שזכה לעלות על במה ישראלית, היה Every Good Boy Deserves Favors, בתרגום של נסים אלוני שהוצג בתיאטרון הקאמרי ב-1979, שנתיים בלבד אחרי הבכורה בלונדון.
 
מדובר ביצירה בימתית-מוזיקלית ייחודית, שנוצרה בשיתוף יצירתי עם המלחין והמנצח אנדרה פרווין, יהודי יליד ברלין, שנמלט עם משפחתו לארה"ב ב-1938. יוזמתו היא שיילדה למעשה את הראשון במחזות המחאה הפוליטיים הספורים של סטופארד שנכתבו כנגד משטרים טוטליטריים, אז היו אלה בריה"מ וגרורותיה שפיתחו את אמנות הדיכוי והענישה באמצעות בתי כלא פסיכיאטריים.
 
העלאת המחזה בקאמרי אז הייתה מפתיעה, לא פחות ממה שמפתיעה העובדה שב-31 השנים שעברו מאז, אף תיאטרון ישראלי לא חזר אל המחזה, עד עתה ודווקא בתיאטרון חיפה, ותוך כדי מאמציו להתחדש ולהתאושש ממשברי העבר. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, כי מדובר בגיוס משאבים מיוחדים, הכוללים את הסימפונט רעננה, עבור הרצה מוגבלת ל-25 הופעות בלבד.

 
 "מי דואג לילד", צילום: אייל לנדסמן 

דיכוי ואשפוזי-ענישה
 
עלילת המחזה מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי שבו מאושפזים שני "חולים" בעלי שם זהה, השוכנים בחדר אחד. הראשון בהם מאמין שהוא מוזיקאי שיש לו תזמורת והוא מנצח עליה כשבידו המשולש, והפסיכיאטר המטפל בו – בעצמו נגן כינור בתזמורת אמיתית - מנסה לרפאו משגיונותיו בכך שיודה שאין תזמורת. התזמורת היא אפוא מרכיב חי מאוד בהתפתחות העלילה ובמהותו הרעיונית והבימתית של המחזה.
 
המאושפז האחר הוא אחד מאותם "דיסידנטים", אלה שיצאו למחות נגד מעצריהם של סופרים, אנשי רוח ומתנגדים אחרים למשטר, ומשום כך הוכרז למשוגע. אותו פסיכיאטר, וגם בנו, מנסים לשכנע אותו להודות שכל טענותיו על דיכוי ואשפוזי-ענישה הם פרי דמיונו, לבקש סליחה ולהשתחרר.
 
העלילה נסמכת אל אירועים שהיו בשנות ה-60, ובעיקר אחרי פלישת בריה"מ לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968. אחד המפגינים נגד הפלישה בכיכר האדומה במוסקבה  היה ויקטור פיינברג, שהוכרז כבלתי שפוי ואחרי חמש שנים בבתי חולים פסיכיאטריים הוגלה מבריה"מ, והמשיך להיאבק נגד אשפוזים ומעצרים, ובמיוחד זה של ולדימיר בוקובסקי. המפגש בין פיינברג לסטופארד השלים את הרעיונות שהתפתחו בין המחזאי למלחין.
 
לטעמו של סטופארד המחזה שומר על האקטואליות שלו למרות נפילתה של החומה, והתמוטטות המשטרים הקומוניסטיים באירופה. מה שקורה שם, בעיקר במדינות החברות בבריה"מ לשעבר, מעיד כי לא נעלמה השיטה הפסיכיאטרית ל"טיפול במתנגדי השלטון". וכאילו כדי להוכיח את האקטואליה בהוכחה ניצחת, דווקא בימים אלה נמסר על החזרת סמכויות לק.ג.ב הרוסי לבצע מעצרים של חשודים בהתנגדות, למרות שאין שום סיבה לכך. אבל מעבר לכך, האקטואליה של המחזה מצויה בנסיבות של כל מדינה, אפילו היא דמוקרטית, כאשר רפואה, חינוך ומשפט משתעבדים מרצון לשרותי הביטחון ולשיטותיהם.

"מי דואג לילד", צילום: אייל לנדסמן

תרגום מוזיקלי רב שכבות
 
האקטואליה הזאת חיה מאוד במסגרת המפגש המחודש של התיאטרון הישראלי עם המחזה המיוחד הזה, המועלה בהפקה מופתית, כלילת מעלות, מצחיקה ומרגשת. המעלה הראשונה במעלה בהפקה הזאת היא תולדה של ההחלטה שלא לחזור אל התרגום של נסים אלוני, אלא להזמין תרגום חדש מדורי פרנס, שבעיני רבים הוא יורשו של אלוני במדור התרגומים.
 
תבונתה של ההחלטה היא מיידית מעצם היותו של פרנס גם מתרגם, כלומר איש המילים, וגם מלחין מוזיקה להצגות, כלומר איש הצלילים. התרגום המדהים למחזה הוא בלי ספק אחד משיאיו המיוחדים וזה תענוג אמיתי לשמוע את הטקסט הסטופארדי המדויק והצלול בעברית הפרנֵסית הנהנית משכבות רבות מלשון המקרא ועד שפת ימינו, תוך הקפדה על המשמעות והרעיונות המקוריים.
 
ההדגמה הברורה להישגו של פרנס מצויה כבר בהחלטה לקרוא למחזה "מי דואג לילד" ולא כפי שנקרא בשעתו אצלנו "כל ילד טוב ראוי לקצת חסד". כפי שפרנס מסביר בתכנייה השם האנגלי שמאגד בתוכו לפחות שלושה מן הנושאים המרכזיים בו, הוא למעשה משפט המוכר לתלמידי מוזיקה בארצות דוברות אנגלית, ומשמש להכרת הטרצות EGBDF (מי, סול, סי, רה, פה) שהם כל התווים המופיעים על החמשה של מפתח סול. משום כך, מסביר פרנס, הוא ניסה למצוא מקבילה בעברית שתבטא את המשמעות הרעיונית של המחזה, אך בה בעת תשמר את המשחק המוזיקלי של השם. כך הוא הגיע לצירוף הצלילים מי-דו-לה, שמרכיב את האקורד לה מינור, המסתתר בשם "מידואג לַילד".
 
על התרגום של פרנס אפשר לכתוב מאמר ארוך בפני עצמו, שכן כמעט בכל רגע נתון הוא מצליח למצוא את המשמעות שלפי הגדרתו היא  "הכרחית, מדויקת, ובלתי נמנעת, כמו בתשבץ", ואת הפיתוחים והווריאציות הלשוניות המתפקדות ממש כמו במוזיקה ונקשרים ב"פינאלה מרהיב ומפתיע בסולם מז'ורי".

 
"מי דואג לילד", צילום: אייל לנדסמן

רגעי במה בלתי נשכחים
 
מי שנהנה מהתרגום הזה הם הבמאי משה נאור והשחקנים שמפיחים חיים בקרן השפע המילולית שהוענקה להם. נאור כמו מנצח על תזמורת המאגד את מכלול הכלים להפקת הצליל המבוקש, העמיד הצגה מדויקת מאוד, שכל אחד ממרכיביה מתחבר לאחר וביחד הם יוצרים חוויה בימתית שלמה, מרהיבת עין, מרתקת כשלעצמה.
 
לילי בן נחשון עיצבה תפאורה משוכללת המכילה בתוכה את תזמורת הסימפונט רעננה, את התא שבו מאושפזים שני ה"חולים", את חדרו של הפסיכיאטר, את בית הספר של הבן, ועוד ועוד מרכיבים, שנפתחים ונסגרים. שותפתה לעיצוב הבמה היא קרן גרנק שיצרה סימפוניה של תאורה שאיננה חדלה להפתיע ולגלות מכמני במה חדשים. את התלבושות עיצבה היטב עפרה קונפינו, ועל ההפקה כולה ניצח בהצלחה רבתי המפיק חיים סלע, וזוהי המעלה השנייה של ההצגה.
 
נאור התמודד בהצלחה מיוחדת עם נושא השילוב של התזמורת בפעולה הדרמטית, החל בנגינתה האילמת בפתיחה, וכלה בתמונת הסיום כאשר הנגנים והמנצח עוזבים את הבמה בזה אחר זה, אבל המוזיקה של פרווין ממשיכה להתנגן. ואלה רגעי במה בלתי נשכחים, שביניהם התזמורת ומנצחה יובל בן עוזר (לסירוגין עם דוד זבה) מבצעים נפלא את המוזיקה המיוחדת של פרווין, שהשכיל לכתוב יצירה מרהיבת אוזן שיש בה אזכורים למלחינים כמו שוסטקוביץ ופרוקופייב, דיסידנטים מוזיקליים לעתים במסווה של נאמנות, ונעימות עממיות. 
  
שעה של חסד
 
המעלה השלישית של הצגתו של נאור היא צוות השחקנים שגייס לה. דורון תבורי הוא הדיסידנט שאינו מוכן להיכנע להצעה המפתה להודות בטעותו ולבקש סליחה, אפילו תחת לחצו של בנו. ברגעים רבים תבורי שותק, והשתיקה שלו רועמת לא פחות מקולו ומהדברים ששם בפיו סטופארד, הכוללים שני מונולוגים רצחניים. המונולוג האחד הוא המונולוג המשועשע לכאורה, שבו הוא סוקר על פי אותיות האל"ף-בי"ת את שרשרת המעצרים של דיסידנטים. המונולוג האחר הוא המונולוג שסטופארד לקח ממאמר המתאר את הטיפול בבית החולים הפסיכיאטרי המיוחד של לנינגרד. תבורי אינו מניח לאף מילה לחמוק ויוצר דמות מרגשת.
 
נורמן עיסא הוא המאושפז האחר, זה שמאמין שיש לו תזמורת ומסרב להתכחש לכך. עיסא מחזיק למעשה את חלקה הראשון של ההצגה, החל מתמונת הפתיחה שבה הוא מנצח על התזמורת הדמיונית ואחר כך כשהוא עושה זאת במקביל למנצח האמיתי. עיסא כובש בטירוף שלו כשהוא שב ומנסה לשכנע את תבורי שגם הוא מנגן בכלי מוזיקה (במונולוג משעשע ומבריק בתרגומו) והוא פשוט מדהים במונולוג מחול מטורף שיצרה עבורו מרינה בלטוב.
 
הרעיון הזה אינו חד פעמי, כי בהמשך צצים מתוך התזמורת "נגנים" שאינם אלה קבוצה של  תשעה רקדנים שבלטוב יצרה עבורם יצירת מחול טרופה וסוערת כמו המוזיקה שהתזמורת מנגנת.
 
את הפסיכיאטריה מייצג בהצגה מיכאל כורש המעצב ברגישות והומור בריא את הפסיכיאטר שמצווה למצוא דרך לשכנע את שני הדיסידנטים שלו להיענות לתחינותיו ולהודות שהם טועים ובכך לקבל אשרת יציאה מהמוסד. את הפתרון המפתיע יביא בסופו של דבר קולונל הק.ג.ב, שאותו מגלם אילן תורן בתמונה קצרה ומדויקת מאוד.
 
שיר אידלסון מגלמת ברגישות את הבן, שנקרע בין הדרישות של המורה למוזיקה, בין חוקי הגיאומטריה של אאוקלידס, ובעיקר בגעגועיו לאביו. ירדן בר כוכבא מצוינת כמורה למוזיקה שכמו כל נגן בתזמורת יודעת מה זאת משמעת ומה יכול לעשות השרביט בידו של השליט-המנצח.
 
ואם לא שכחתי מי מהיוצרים והתורמים לחוויה הזאת, אני יכול לסכם כי "מי דואג לילד" בתיאטרון חיפה היא הצגת חובה ושעה של חסד אמיתי לכל צופה שיגיע אליה.