על מהות היצירה האמנותית
 
פול גרליקו היה אחד הסופרים האמריקאים הנודעים במאה הקודמת ופעל כעיתונאי ובעיקר כמחברם של עשרות רומנים וסיפורים קצרים, וכמי שאהבתו הגדולה הייתה החתולים, שלהם אף הקדיש שלושה ספרים ובראשם "ג'ני". הצלחתו של הספר הזה השלימה הצלחות אחרות, ובראשן זה של הספר "פוסיידון" שהפך לסרט פולחן ענק שהוליד גל סרטי אסונות פופולריים.
 
בתחילת שנות החמישים הוא הפך סיפור קצר שלו "האיש ששנא בני אדם" לרומן "אהבת שבע הבובות", שזכה מיד לגרסת קולנוע תחת השם "לילי" בכיכובם של לסלי קרון ומל פרר, ואחר כך אף למחזמר הנודע "קרניבל".
 
כל אחת מהגרסאות שמרה על מהותו העיקרית של  הסיפור המקורי, הקשורה לאגדת פיגמליון, שבמרכזו תיאור מערכת יחסים מורכבת בין בובנאי לאישה צעירה ומבולבלת על סף ייאוש. בגרסה הזאת גיבורת הסיפור היא מוש, צעירה מיואשת העומדת להטיל עצמה לנהר הסיין בפריז, אך מנהל תיאטרון בובות, קפיטן קוק, מבחין בה ובאמצעות שבע הבובות עוצר בעדה, מצרף אותה ללהקתו, ומעביר אותה סדרה של חיי תיאטרון נודד. במהלכה נחשפים רגשותיו הבעייתיים, אלימותו, ולעומת זאת רגישותן של הבובות, שהוא המפעיל שלהן בהצגות אך הן מקיימות עולם משלהן מחוץ לבמה.
 
מבעד למתווה העלילה, הסיפור עוסק בנושא העמוק של מהות היצירה האמנותית והפיצול המוכר ממקרים רבים בין אישיותו של האמן ויצירתו, וזוהי גם מהות העיבוד הנפלא שעשה  איציק ויינגרטן להצגתה הקסומה של גליה פרדקין, המסכמת שנה של הצגות בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים שעסקו בשאלות קיומיות באמצעות שיטת התיאטרון בתוך תיאטרון.
 
כאלה היו ההצגות "הרדופים" של מאור זגורי, שפתחה את העונה, אשר בהמשכה העלה יהושע סובול גרסה תיאטרלית ל"סינדרום ירושלים”, וסיני פתר ביים את "אדם הוא אדם" של ברכט כהצגה שמעלה כיתת חיילים בזירת הקרב במזרח הרחוק, וכן "תנינה" על פי סיפור של נורית זרחי ופרויקט "סיפורים אדומים". עונה שבמהלכה השלימו תלמידי שנה ג' את לימודיהם, כאילו כהכנה לכל מה שממתין להם עתה כשחקנים מקצועיים.

 
"אהבת שבע הבובות", צילום: אייל לנדסמן

חוויה חזותית ובימוי מופתי
 
בשחקנים הצעירים חוגגים את כישרונם ואת מה שלמדו שלוש שנים בגרסתם הפיוטית-קומית-דרמטית של ויינגרטן ופרדקין, בסיוען של לירון גת, מעצבת התפאורה התיאטרלית המושלמת וגילי כוכבי, מעצבת התלבושות והאיפור שיצרה בובות חיות מדהימות, עם מסכות שלה ושל יהודית גרינשפן, עם מוזיקה של הילית רוזנטל ותאורה מיוחדת של מאיר אלון שידע לחשוף בעדינות את אחורי הקלעים.
 
גליה פרדקין, שהעניקה לנו את "לה מריפוסה" ואת "סזורה", את "האוהל האדום" ועוד הצגות שבהן גילתה את כוחה כיוצרת תיאטרון-תנועה משוכלל, העמידה הפעם הצגה מרגשת מאוד שבה כל פרט מדויק, וכל השחקנים מעוצבים בתנועה ובמשחק אינדיבידואליים אופייניים, ויהיו אלה המגלמים את שבע הבובות או חמשת בני האדם.

"אהבת שבע הבובות", צילום: אייל לנדסמן

הישגה של פרדקין הוא ביכולתה ליצור הצגה שלמה, מדויקת, המורכבת מסך כל ההישגים האישיים שהיא מפיקה מצוות השחקנים הצעירים שלה. שבע הבובות הנפלאות שעיצבה מגולמות (למעשה חיות מאוד) על ידי תמר רצאבי כריי השועל, יולי סקר (לסירוגין עם עמית לוי) כראש גזר, אדוה שקון אילן כג'יני, מיטל פרץ (לסירוגין עם יסמין רז) כמאדאם מוסקט, ליאור חסון כד”ר דיקלו, אהוד כהן הרמתי כעלי הענק, וג'ודית מרגי כמסייא ניקולא. הם מצוינים כיחידים, מושלמים כקבוצה, ולא אחת פקפקתי אם אמנם הבובה שאני רואה איננה בובה אמיתית.
 
לצדם, ועמם, בני האדם. החל באייל צ'יובן המרגש כעובד הבמה גולו הנוגע ללב בנאמנותו למוש, שאותה מגלמת בחן שובה לב נעמה בסון. יהונתן מגון הוא הצעיר באלוט המתאהב במוש ושולף אותה ממלתעותיו של קפיטן קוק ומתיאטרון הבובות והחיים שלו.
 
באיושו ובעיצובו של תפקיד קוק על ידי ערן פרץ, מביאה הבמאית פרדקין את ההישג האישי הגדול ביותר בהצגה הזאת. פרץ יוצר דמות בעלת נוכחות דומיננטית מרגע כניסתו האילמת הראשונה, דרך ביטוייו הכוחניים והאלימים, המבטאים נפש סוערת ומסוכסכת שפורקנה המיוחד הוא באמנותו.
 
זו גם ההצלחה הגדולה במיוחד של משחקו והבימוי, כאשר אנו רואים אותו מפעיל את הבובות בשתי ידיו, בפניו, בשפתיו הנעות בסינכרון מוחלט עם קולות הבובות – פה בשם גם בקולו שלו. לכל שחקן זהו תפקיד אתגר, על אחת כמה וכמה לבוגר טרי של בית ספר למשחק, וערן פרץ מצטרף עמו עתה לשורת השחקנים הצעירים המבטיחים, שאשמח לראות אותו על במה מקצועית.
 
"אהבת שבע הבובות" היא במהותה הצגה אוהבת תיאטרון, לאוהבי תיאטרון שיש בו חוויה חזותית, משחק קבוצתי משובח, מחזה מצוין ובימוי מופתי.