אמהות כמשל
הצגת מחזהו של ברטולד ברכט בתיאטרון הקאמרי ובתרגום המצוין של רבקה משולח, נמתחת, פה ושם גם נקרעת, בין הרעיון הבימתי המעניין של הבמאי אודי בן משה והמשחק מרשים של להקתו, לבין חגיגת סטנד אפ משולחת רסן של שלמה בר-אבא, בתפקיד אצדק, והמוזיקה הסנטימנטלית היפה של קרן פלס שמשכה לעבר מחזה מוזיקלי יותר מאשר למחזה עם שירים. טוב שהייתה שם מעצבת התפאורה פרידה קלפהולץ-אברהמי כדי להזכיר לנו מי כתב את המחזה.
סיפור המחזה דן באמצעות משל סיני מתחילת המאה ה-14, בנושא הבעלות על הקרקע בקווקז אחרי מלחמת העולם השנייה. המשל ממיר את הקרקע בילד, מיכאל, בנו של מושל שנרצח בהפיכת-חצר. אשת המושל נמלטת מהעיר תוך דאגה לאוצרותיה האישיים, ונוטשת את בנה התינוק. גם המבשלת שהופקדה על שלומו מחליטה להימלט, והיא יודעת כי המהפכנים יחפשו אחרי התינוק והיא ממהרת להיפטר ממנו, ומפקידה אותו בידיה נערת המטבח גרושֶה.
לאחר פגישת פרידה עם אהובה החייל סימון, והסכמה להינשא לו אחרי שיחזור משדה הקרב, מוצאת עצמה גרושה במנוסה מפני רודפיו של התינוק, ובמהלכה, כשהיא גוברת על איתני טבע, על מחסור, ועל מהמורות אחרות, היא נאלצת להינשא לגבר המעמיד פני גוסס כדי להציל את עצמה ואת הילד.
כעבור כמה שנים, כשהמלחמה מסתיימת, תופסים אותה שליחי השלטון החדש-ישן שמבקשים להחזיר את הילד לאמו, ויחד אתו לזכות בצו הירושה לנכסים וההון שהוא אמור לרשת. את המשפט מנהל אצדק, שחיילים הבחינו בחוש הצדק העממי שלו וכבדיחה החליטו למנות אותו לשופט.
הוא שותה, הוא לוקח שוחד, אבל הוא גם יודע לגלות צדק הומניטרי וצדק חברתי. מבחנו הקשה ביותר הוא להכריע של מי הילד, שאותו הוא מציב בתוך מעגל גיר, ומצווה על שתי הנשים – בדומה למשפט שלמה – למשוך אותו אליהן, ומי שתגבר תוכרז כאם האמיתית.
"מעגל הגיר הקווקזי", צילום: יח"צ
וירטואוזיות המפרנסת את עצמה
הרעיון המעניין הראשון של בן משה הגיע למעשה כבר בפתיחת ההצגה, כאשר בר-אבא התייצב בפני הקהל בתפקיד המספר המלווה את ההצגה (וכך יעשו גם שחקנים אחרים בהמשך), כתחליף מקובל בדרך כלל לתמונת פרולוג המציגה את הסכסוך הקווקזי ואת ההחלטה לפתור אותה באמצעות המשל הסיני העתיק.
אבל בה בעת גם נוצר חטאה הראשון של ההצגה כאשר המונולוג של בר-אבא מאכיל את הקהל בכפית, במזלג ובסכין ביחס למשמעות הסכסוך הקווקזי ברמזים שקופים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בר-אבא עושה את זה מצוין, אפילו במתינות של קריצה, וכשם שהוא מבטיח שהוא יחזור במערכה השנייה בתפקיד אצדק. כך גם התעוררה התקווה שבאותה גישה גם יגלם אותו, ויעצב דמות שיש בה פן טרגי – כפי שברכט ראה אותו – המציץ מבעד למסיכת ההומור העממי שלו, שלעתים הוא גס ובוטה.
כשחודשה ההצגה אחרי ההפסקה, התברר מהר מאוד שלא האזינו ל"תפילתי". בר-אבא השתולל בסטנד-אפ משוכלל למדי, עם תוספות וגימיקים שנועדו – והצליחו – להצחיק, עוד ועוד ועוד. הוא נהדר בזה. כמעט שעה של וירטואוזיות המפרנסת את עצמה ואת הקהל בלי חשבון. פה ושם היה גם ברכט, שהרי בכל זאת צריך לקדם את העלילה. אבל פן טרגי, או חוכמה טבעית, או חום אנושי, ולו ברמז כלשהו? תשכחו מזה. הצדק על פי בר-אבא הוא רק סיבה למסיבה.
למרבה המזל הצילה את העניין נטע גרטי בתפקיד גרושה. במערכה הראשונה היא עדיין לא ריגשה, וזה בהחלט בהתאמה מלאה גם לברכט וגם לבימוי של המערכה הזאת. אלא שאחת התוצאות היא שבמקום הפשטות טבעית של גרושה, הנקלעת למצבים ונחלצת מהם באינסטינקטים בסיסיים של הישרדות, היא נשמעה מפוקחת מאוד ושלטה בכל מהלכיה.
במערכה השנייה, ובעיקר בתמונת המשפט, גרטי כבר השיגה את המידתיות הנכונה של משחקה, הן בתעוזתה של גרושה לתקוף את השופט ואת מוסריותו הפגומה, ובעיקר בביטוי המרגש של האימהות האמיתית שהצטברה בתוכה במשך השנים.
הישגי הבימוי בעיצוב הבמה והלהקה
הניגוד הזה בין הרגישות המעודנת של גרטי והוירטואוזיות של בר-אבא, גם אם יש לי הסתייגות ביחס אליה בהקשר של המחזה הזה, הוא בסופו של דבר אחד ההישגים שבן משה יכול להתגאות בהם. ועם זאת ההישג החשוב ביותר שלו כבמאי הוא בעיצובה של ההצגה כתיאטרון בתוך תיאטרון. שותפה נאמנה שלו בכך היא מעצבת הבמה פרידה קלפהולץ-אברהמי.
הם בנו בימה מוגבהת שחורה, קיר אחורי שחור עם דלת דו כנפית, ומשני צדי הבימה הציבו קולבים עמוסים בתלבושות הנהדרות שעיצבה עפרה קונפינו, ולפניהם ספסלים שעליהם ישבו השחקנים כשלא גילמו את הדמויות הרבות שאותן החליפו, ואת תלבושותיהן, ביעילות ובמהירות. רוני לוי השלים את החסר לכאורה בתאורה רגישה וצבעונית כנדרש.
עיקר ההישג העיצובי נוצר במערכה הראשונה בתיאור מקורי של נתיבי הבריחה של גרושה באמצעות ציורי קיר, ביד אמן של השחקן יפתח אופיר, ועל הרצפה (בעזרת השחקנים האחרים) בגיר הלבן שגם יצייר את המעגל בתמונת המשפט.
בקטעי הציורים, מחיקתם והחלפתם באחרים, הצליח בן משה למצות באופן המוחשי ביותר את רעיון "להקת השחקנים" וכך גם בביצוע השירים של קרן פלס בהדרכתה הקולית של רחל הוכמן, ויחד עם המנהל המוזיקלי טל בלכרוביץ' שניצח על נגניו, אסף רוט, סלעית להב ומאיה בלזיצמן, שליוו בנאמנות את כל מהלכי ההצגה באפקטים טובים.
והנה מגיע גם תור המחמאות האהובות עלי – לשחקני המשנה הרבים שהחליפו תפקידים ותלבושות כקונצרט מתוזמר, נע בדייקנות בין התפקידים הרבים ובתנועה שעיצבה להם שרון רשף. אודי רוטשילד היה שובה לב בתפקיד סימון, במערכה הראשונה, ומרגש מאוד במערכה השנייה, כאשר הוא מעצב מצוין את עלבונו על בגידתה לכאורה של גרושה, ואחר כך את ההבנה וההזדהות עם מעשיה שעשתה כדבריה בגלל אהבתה אליו.
יפתח אופיר היה מרתק במכלול תפקידיו הרבים, וכמובן כצייר הנופים, אך במיוחד כשחקן הממתין או מתכונן בצדי הבמה לתפקיד הבא שלו. שלומי אברהם הקסים ושיעשע בתפקיד שאווה, חברו-עוזרו של אצדק, רובי מוסקוביץ היה נפלא כחתן ה"גוסס", ליאור זוהר, בתפקיד אחיו של המושל, נפל קורבן לאופנה שצריך שמישהו בהצגה יהיה "הומו" (אחר כך גם אודי רוטשילד הופל לאותה אופנה מיותרת בתפקיד אחיינו המועמד להיות השופט).
אנדריאה שוורץ הייתה מדויקת כאשת המושל החמדנית, ולצידה חן אשרוב, שרון דנון, מיטל כרמלי ודניאלה וירצר שעיצבו ביעילות מרשימה את המשרתות שלה ודמויות נשים אחרות, צעירות או זקנות. ואחרון חביב - אמיר הורביץ שהיה מצוין בתפקיד ילד המריבה מיכאל בתמונת המשפט.
בסיכומו של דבר, אני הוא כנראה מי שנקרע בהצגה הזאת בין כל הכוחות המושכים אותה לכיווניהם, הטובים יותר והטובים פחות. כהצגת תיאטרון היא כמעט מושלמת, ולטעמי קצת צולעת בכל מה שנוגע לברכט. אבל מי צריך אותו כשיש לנו בר-אבא?