קישוט תיאורטי ופשע ההטעייה
אחת הסוגיות המעסיקות את אנשי המחול היא שאלת המציאות האצורה בתוך חוויית התנועה המופשטת. כך זה בבלט הקלאסי – הנסמך על סיפורים – וכך במחול החתרני, אותו מחול בן הדור הבא שנרקד כבר עתה.
זו איננה שאלת הביצה והתרנגולת כפי שרבים נוטים לראות, כי המחול המוצג יהיה תמיד הביצה, והיוצרים תמיד יהיו התרנגולות המטילות. השאלה, ככל שהיא נוגעת למחול, היא אם הצופה מזהה את נקודת ההשראה המולידה, רעיון או מציאות, או שהיוצר מניח לצופה להמציא לעצמו את הרעיון ואת המציאות של המחול הנרקד לפניו.
התהייה הזאת חוזרת על עצמה בכל פעם מחדש כאשר ניתנות כותרות "משותפות/משתפות" ליצירות ולפסטיבלים המזמנים אותן תחת גג אחד, ועוד יותר כאשר יצירות כאלה יוצאות לחופשי, משתחררות לדרך נפרדת, ובקורות החיים שלהן נזכרת העובדה שנוצרו באותה מסגרת משותפת.
הפעם התבשרנו כי: "אינטימדאנס 2010 סוגר טרילוגיה של נושאים הקשורים במרווח שבין ראייה לתוכן, עם הנושא 'קישוט ופשע' הלקוח מהכותרת בעלת אותו שם של מאמרו הידוע של האדריכל ומבקר התרבות האוסטרי אדולף לוס שפורסם בווינה בשנת 1908.” אני בטוח שהמאמר ידוע, אולם בעוונותיי, אני לא ידעתיו. ובדיעבד, אולי בגלל שלא ידעתיו נהניתי מאוד משתי תכניות הדגל של פסטיבל השנה בתמונע.
בכל מקרה, כמו בכל עניין של השראה, גם ההגדרה הזאת, והסבריה הקצרים בדף התכנייה, בהודעות לעיתונות ובריאיונות עם מנהליו האמנותיים של אינטימדאנס, נאווה צוקרמן ואריאל אפרים אשבל, היא למעשה הקישוט והפשע של הפסטיבל. הקישוט, כמשמעותו הישירה, לעטר את האירוע כולו, והפשע הוא בהטעייה. שכן, המאמר הידוע נמסר ליוצרים שביקשו להשתתף, אך לא כמתווה לעיסוק תכני אלא כאתגר למחשבה על שאלת הקישוט באמנות. ועוד ועוד ועוד.
רותם תש"ח וכרמית בוריאן, צילום: גדי דגון
ממאמר למחול
וכך אנו שבים אל הסוגיה שעמה נפתח המאמר הזה, ואל השאלה עד כמה ואם בכלל יש לדברי צוקרמן ואשבל ולמאמרו של לוס משמעות כלשהי כאשר צופים בשבע היצירות של הערב המרכזי שעוטר בכותרת "קישוט ופשע". מרוח הדברים עד כה ברור כי לפחות ככל שמדובר בצופה הזה שכותב את הביקורת, המשמעות נותרה בבית, וטוב שכך. כי באתי להשתתף בחוויה אמנותית ולא בדיון תאורטי.
וחוויה אמנותית אכן הייתה שם, החל מהיצירה הראשונה "מתפנטז" של רן בן דרור, מהבכירים והטובים ברקדני המחול היצירתי העצמאי אצלנו. זו יצירת וידוי משועשעת ומשעשעת של רקדן המתבונן בדרכו אל מימוש תשוקתו, דרך התחנות המשמעותיות שעבר, הכוריאוגרפים שכרע לרגליהם ונרמס קצת, או אלה שחלם להיות בנעליהם, לספוג את יכולותיהם ולהיות רקדן כמוהם. ברגע מסוים הוא אפילו מממש חלום רטוב ומזמין גבר מהקהל לדואט שבו יוכל סוף סוף להיות הפרימה-בלרינה המושלמת. ותאמינו או לא, בן דרור עשה את האינטימיות האישית שלו בגדול.
היצירות שבאו בהמשך – שלושה ריקודי סולו של אפרת נבו, יסמין פרבר ומיכל גיל, כבר הביאו התבוננות רצינית ב"עצמי" של כל אחת, תוך שאיפה להגיד משהו רעיוני בלתי תלוי בהן, בעיקר אצל נבו ב- Rhythm is a Dancer ואצל פרבר ב”2010”. אבל כשם שרעיונות הם בסופו של דבר ביטויים מופשטים שמחפשים מציאות (מחול), כך יצירותיהן המעניינות של השתיים עדיין לא התייצבו על הדרך לשם. מיכל גיל לעומת זאת הייתה מציאותית מאוד ביצירתה "בייב מס. 11" והצליחה לגעת בחומרים האישיים האינטימיים שלה ולתת להם צורה ותוכן.
מרתקת ןמיוחדת הייתה "קורפורפוליס", דואט של רותם תש"ח בהשתתפותה של כרמית בוריאן. היצירה עושה אנלוגיה מקורית בין האדם וגופו לבין מדינה, החברה הכלכלה והמשטר שלה. המרתק ביצירה היה הביטוי המוחשי, צורני ותנועתי, לרעיון ה"מופשט" שלה. בעיקר כאשר בוריאן, לשעבר אלופת הארץ בהתעמלות, הצטרפה ותיארה את המשטר הפשיסטי ששלט בגופה ובמוחה באותן שנות ספורט נערץ. צחקנו לא מעט ונדמה לי שנצרבנו די הרבה.
מזווית אחרת "אנה ממך: שיבוטים באסטטיקה", טריו של עידן יואב, עם רועי יצחק הלוי ואריאל כהן, השתמש בנקודת הכובד וההומור של מופע דראג כדי לתאר פאשיזם של ניצול בתעשיית האופנה וגרורותיה. הרעיון כאן בא ונוגע ומתאר בתנועה מסוגננת מציאות קשה. וגם כאן אפשר לצחוק, גם אם רק עד לתצוגת האופנה הבאה.
השימוש בדראג – וזה בהחלט קישוט מסוים – היה גם ביצירה "שושנה בצרפתית" של ענת כ"ץ וארז מעיין, יוצרים שמביאים עמם התבוננות והתנסות רב תחומית באמנויות הבמה, והצליחו לתת לרעיונותיהם ה"רומנטיים" מימוש מוקצן של הנאה, שניכרה היטב בהופעתם.
רן בן דרור, צילום: גדי דגון
מיוטיוב ובחזרה
כאילו בהמשך ישיר ומתוכן עברנו מהאולם האמפי האינטימי אל האולם הגדול בהאנגר הצמוד, ל"ציטוט ופשע" חלקו השני של הפסטיבל, שנולד כרעיון של רננה רז ויחד עם אשבל ושותפים רבים התממש בצורה מרתקת, מענגת, משעשעת ומעוררת יותר ממחשבה רצינית אחת.
הרעיון הוא לזמן אמני במה שונים שיגיבו על קטעי וידיאו שנשתלו באתר הפופולרי "יוטיוב" שהוא אולי תחנת הטלוויזיה המושלמת של הדור הזה, שמשדרת חדשות, אמנות, חברה, כלכלה, בידור וספורט כפי שהם נקלטים, מצולמים ומשודרים על ידי מיליוני הכתבים והכתבות המאכלסים את האינטרנט.
האמנים – יחידים, זוגות או קבוצה – הקדימו את קטעי הווידיאו או באו אחריהם, ואפילו בה בעת עם הקרנתם. אורי שפיר שיחזר מחול משוכלל של ילד ג'ינג'י. ענבל יעקבי והלל קוגן שיבטו קטע הדרכה לריקוד דיסקו. טל קלאי ועופר עמרם נתנו פרשנות מקורית לקרב בין אריה ולביאה. רננה רז, שני בן חיים וענבל נמירובסקי שיחזרו את “הרקדן האוטומטי” בכיכובו של ג'וקי ארקין. אופיר יודילביץ' צירף את עצמו כצופה לקטעים מחליאים שהוקרנו אחרי הופעתו ורק לסקרנים (ויתרתי על התענוג המפוקפק).
מאיה דוניץ הרטיטה יחד עם רן גבאי בביצוע פלייבק-חי לקליפ (אילם) של Feelings של נינה סימון. יאיר ורדי, איש החשמל והתאורה לשעבר של תמונע, שלומד עתה בברלין להיות כוריאוגרף, גנב את ההצגה בליפסינק כולל תנועה לקליפ של פנינה רוזנבלום "תמיד אישה". אנסמבל מייקל נתן גרסה משלו בבימוי נדב הולנדר לקליפ המלמד מנהגי שולחן בארוחה משפחתית, ובתאל עזריה זומנה במיוחד לתת הופעה חיה של הקליפ שלה שבו היא שרה את "טלפון" כליידי גאגא.
אז כן, היו גם פשעים, גם ציטוטים וגם קישוטים. ובעיקר הרבה אהבה של כל מי שהשתתף באינטימדאנס 2010, ממנהליו האמנותיים, היוצרים ושותפיהם, האורחים והעורכים, ובעיקר – הקהל שחטף את כל הכרטיסים לכל המופעים.