יוני סוטחי ועידו תדמור מארחים חברים
 
לא מעט ציפיות ליוו אותי בדרכי אל המופע הזה, ולצדן גם חששות מפני הבלתי נודע. הכרתי את איכותה ואת רמתה הגבוהה של היצירה האורחת “קו וריאנס" של ניב שיינפלד ואורן לאור. היצירה הועלתה לראשונה כדואט בין גבר לאשה (שיינפלד וסיוון גוטהולץ) בהרמת מסך לפני שש שנים, ואחר כך שבה והועלתה בגרסה של שני גברים, עם אורן טישלר ורן בן דרור, ששבו בערב הזה וביצעו אותה ברגישות ובווירטואוזיות.
 
ידעתי גם שיצירתו החדשה של עידו תדמור "קופיקו" עם שני קצמן מועלית כעבודה בתהליך, ולא תועמד לביקורת – אך הכיוון שתדמור מתווה בה, שילוב מסקרן בין תמונת תיאטרון למחול, מבטיח משהו מעניין, כאשר היצירה תבשיל. כך גם אפשר לומר על הופעת אורח קצרה של רקדן-יוצר צעיר מנתניה, אבי מצליח, שהציג גרסה מעניינת ללהיט של עידן רייכל "שושנים עצובות".  מרגש לראות יוצר ותיק נותן במה ליוצר בצעדיו הראשוניים ביותר.
 
תדמור עצמו שב והראה בערב הזה את המוכר והמרגש כרקדן הטוב ביותר שלנו בקטע סולו מתוך יצירתו "פודרה", "Ne Me Quitte Pas”  של ז'ק ברל, בשירה מרגשת חיה של אוולין הגואל.
 
אבל את הערב הזה עשה עבורי יוני סוטחי, שלפני שנים רבות רקד בלהקתו של תדמור, וניצב לצדו בשנות הצלחה ומשברים כתלמיד וכחבר. לפני שנה, בהרמת מסך, חזר סוטחי לבמה ביצירתה של ענת גרגוריו "בהקיץ" יחד עמה ועם תדמור, ובביקורת שכתבתי אז שהוא "אולי הרקדן ה'טבעי'. כל תנועה שלו נראית כנובעת מתוך המצב הנראטיבי-כוריאוגרפי".
 
והנה בערב הזה, הוא מתגלה מחדש כרקדן וכיוצר מקורי בשתי יצירות שונות זו מזו באופיין ובמרקם התנועה שעיצב בהן. הראשונה "שירים ושערים", יצירת סולו שבה הוא מופיע כשחקן כדורגל, בתנועה גברית מאוד, שמתוכה מעת לעת, בטבעיות, מציצות תנועות נשיות.
 
התנועות הנרמזות האלה מצטברות בתוך הפרסונה המצ'ואיסטית, עד שהן משתלטות עליו בוורוד, תחילה של לבושו התחתון הנחשף מבעד לתלבושת הירוקה של הכדורגלן, ואחר כך, בתעוזה מחייכת, בסיוע קומבניזון ורוד שנשמט לו מתוך המגבת הלבנה. אוולין הגואל שבה לבמה כצופה מכרסמת גרעינים ומוסיפה לוויית חן הומוריסטית המשלימה את ההומור המרחף מעל היצירה הרעננה הזאת.
 
ביצירה השנייה שהעלה בבכורה בערב הזה חוזר סוטחי אל הגבריות בדואט "עבד של אהבה" שהוא רוקד יחד עם עידו תדמור. הדואט הזה מגובש היטב כאמירה הומו-אירוטית, ומעלתה הגדולה היא שסוטחי מיטיב לשרת בה הן את יכולותיו שלו והן את אישיותו ואמנותו של תדמור.
 
הרקמה האנושית של התנועה הפיזית המשותפת יוצרת חיבור רגשי ומרתק במיוחד לראות כיצד היא שואבת לתוכה את הייחוד הפרסונלי של תדמור, ודווקא בהיפוך מסוים כאשר התנועה האינטימית היא עזת ביטוי והתנועה הגדולה הקלאסית רכה בתנופתה. סוטחי עצמו מתקדם ביצירה הזאת אל איכות מהוקצעת, ומבלי לאבד את ה"טבעי" הוא מגיע לשכלול הביטוי שלו כרקדן.
 
שלומי פריג' – DIXI
 
גם אל הערב הזה הלכתי בציפייה ובחשש, והפעם משום ששלומי פריג' מוכר בעיקר כמוזיקאי מחונן שהגיע אל המחול כמלחין ומצא עצמו לכוד בתוך מודעות יצירתית כוריאוגרפית. גם הוא גילה סממנים ראשונים לכך בעבר כאשר העלה בהרמת מסך 2004 את BEAK, במשותף עם מאמי שימקאזי.
 
בחלקו הראשון של הערב קרא אלכס אנסקי שירים של נתן זך בליווי  הפסנתרן סשה גרצנוב, האבובן אסף בארי ושלומי פריג' בקונטרבס, הכלי המזוהה עמו. אנסקי השתלב מצוין בקולו השקט, בקריאה ישירה ובהירה עם המוזיקה המיוחדת שפריג' כתב לשירים (שיצאו בדיסק "כמה נהדרת היית" שבו זך קורא את שיריו).
 
זו הייתה הקדמה מילולית מעניינת ל- DIXI, יצירת מחול מפתיעה ומסקרנת שפריג' יצר לארבע רקדניות -   טליה פז, מיה ויזר, רוני ננר ואיה שטייגמן - למוזיקה של באך. היצירה מעגלית, נשית מאוד, ומכילה בתוכה מונולוגים סימולטניים, בתנועות רחבות, בזרימה נדיבה מאוד. לכל אחת מהרקדניות היה קול אישי, זהות ברורה.
 
מעניין  במיוחד היה חלקה של טליה פז, תחילה כמה שנראה כפסיביות, או התבוננות בשלוש חברותיה, ובהדרגה התחברות אליהן, וממנה אל הביטוי התנועתי המיוחד והאישי שלה שמכה שורשים בכוריאוגרפיה הרגישה והעדינה של פריג' ויוצא מתוכה. לא פחות מעניינת הייתה ההיענות של אחת מהרקדניות ותרומתן לאריג התחרה של המחול היפה הזה.

שלומי פריג', דיקסי (צילום: אורי שדה) 

ניצוצות 2010 עם רקדני הקיבוצית
 
קולות כוריאוגרפיים חדשים נשמעו בערב מיוחד של להקת המחול הקיבוצית שבו הועלו ארבע יצירות של רקדני הלהקה, על פי הדגם שנוצר לפני עשור בלהקת בת-שבע. המאפיין את כל היצירות היא הנוכחות, במודע או בתת-מודע, של רמי באר, מנהלה האמנותי והכוריאוגרף של הלהקה.
 
מבלי להיכנס לדקויות של כל אחת מארבע היצירות הן התאפיינו בתנועה שמרנית למדי, עדיין לא בעלת אבחונים אישיים, ועם זאת עם מקוריות בתפיסה כוריאוגרפית כוללת. בעיקר מדובר ביצירה המורכבת ביותר של הערב הזה, What is outside? של דנה רז, לחמישה רקדנים.
 
בלב היצירה היו שני דואטים נפרדים ומקבילים – האחד של רקדן ורקדנית (שי פרטוש וקורינה פריימן) והאחר של שני רקדנים (ניר אבן-שהם ואיתי פרי) כשהרקדן החמישי, דניאל און, מתפקד כגשר או כמשקיף פעיל בתמונות הקבוצתיות, שמתוכן יצאו הדואטים ואליהן שבו.
 
הדואט המעניין יותר, מבחינת הפיתוח התנועתי והמתח הפנימי, היה זה של שני הבנים. הביצוע היה מהוקצע מאוד כפי שניתן לומר על כל הרקדנים והרקדניות ביצירה הזאת ובשלוש היצירות האחרות.
 
להקת פורטל
 
מופע מחול שונה ומסקרן לא פחות היה של אורלי פורטל ולהקתה, שממוקמת במתחם של ריקודי בטן, מחול מזרחי ופולקלור. פורטל ואחת עשרה הרקדניות של להקתה העלו בערב הזה שלוש יצירות: הראשונה “לֵילֶת חוּבּ" (ליל אהבה) נוצרה כמחווה אוהבת לשירתה של  אום כולתום, ונבנתה על רצף אורגני של וריאציות של ריקודי בטן מסורתיים.
 
היצירה השנייה, “גְנאווִיֶה", שואבת את השראתה מן הריקודים המסורתיים של שבטי הגנאווה והבֶּרבֶּרים של צפון אפריקה והסהרה. ביצירה הזאת מתייחסת פורטל לקהילה השבטית הנשית, ולזיקתה לאדמה, והיא יוצרת את התמונה במכלול של תנועות ראש ואגן.

להקת פורטל (צילום: ליאור מן)
 
היצירה השלישית והמעניינת ביותר הייתה "בין הגלוי לנסתר" שנבנתה על מוזיקה סופית פרסית המוקדשת למשורר רומי. ביצירה זו הגיעה אורלי פורטל למיצוי מרתק של החיבור הכוריאוגרפי האמנותי עם התנועה העממית הטבעית בשלל צורותיה וגווניה.