יצירתו של רימסקי-קורסקוב הוצגה במלוא יופיה על ידי בית האופרה הצעיר של מוסקבה וצבי גורן נאנח בהנאה מהפקה נקייה המשרתת את המוזיקה ולא את הבמאי.
טלנובלה פשוטה
מסורת האופרה הרוסית איננה מוכרת כל כך ברפרטואר המועלה אצלנו מאז כינונה של האופרה הישראלית החדשה, כפי שקראו לה אז, לפני עשרים שנה. זכינו אמנם להפקות שלנו כמו "אהבת שלושת התפוזים", "יבגני אונייגין" ושל "בוריס גודונוב" (שעמה נפתח בית האופרה במשכן לאמנויות הבמה), ובית האופרה קירוב העלה כאן את "חובנשצ`ינה" ואת "פיק דאם", ואת "מלאך האש" וגם היה לנו את "ליידי מקבת ממצנסק" של שוסטקוביץ`, אבל בסך הכל אנחנו ממעטים להיחשף ליצירות המופת שנכתבו שם במאה ה-19.
וחבל. כי המוזיקה האופראית הרוסית היא אחרת, במובן הטוב של המושג. העלילות אינן שונות במהותן מהמקובל באופרה האיטלקית או הצרפתית ואחרות במערב – החל מטלנובלות וכלה בדרמות פסיכולוגיות ופוליטיות.
"כלת הצאר" היא טלנובלה די פשוטה. במרכז העלילה צעירה יפה שנבחרת להיות כלתו של איוון האיום. אלא שהיא אוהבת צעיר שהיה שכן שלה מילדות, וגם הוא אוהב אותה והם אפילו מתכוונים להתחתן. אם לא די בכך, את מהלך העלילה מסבך הבויאר, אחד מאצולת השלטון, שחושק בצעירה, ולשם כך הוא מוכן לזנוח את אהובתו היפה. הוא רוכש שיקוי אהבה שנועד להסב את אהבתה של הצעירה אליו. אהובתו הדחויה עושה כמוהו, אלא שהשיקוי שלה הוא שיקוי מוות, שאותו היא מצליחה למסוך לגביע של הצעירה. סוף עצוב.
רימסקי קורסקוב שהיה אחראי לעבודת הליברית שנעשה על פי דרמה מאת לב אלכסנדרוביץ`, כתב לה מוזיקה מלודית עשירה, עם נגיעות קלות בלבד של פולחן דתי או מלכותי, ובעיקר עם שורשים עממיים ברורים. המוזיקה קליטה, זורמת, ובנגינת התזמורת הרוסית, בניצוחו של ולדימיר פונקין, היא הייתה עסיסית וחיה.
הפקה מענגת
צוות הסולנים בהפקה הזאת מצוין בדרך כלל, גם אם הם אינם מוכרים בהקלטות מסחריות. גם המקהלה צלצלה כמו שניתן לצפות ממקהלת רוסית מקצועית, והתברר שהאקוסטיקה של המשכן יכולה גם להיות טובה מאוד (אולי בזכות מערכת הגברה, שגם אם הופעלה הצליל שבקע בעדה היה טבעי וצלול). כל הזמרים והמקהלה שרו את הטקסט בהגייה ברורה מאוד, כך שמי שמבין רוסית נהנה אולי כפל כפליים.
אבל עיקר המחמאות מגיעות לבמאי דמיטרי ברטמן, לתפאורנים טטיאנה טולובייבה ואיגור נז`ני, שגם עיצב את התאורה הנפלאה. האינטרפרטציה של הבמאי רעננה מאוד, מבלי לנסות לכפות על האופרה ועל מבצעיה את האגו שלו, ומבלי לנסות להציג אותה כבת-זמננו פחות או יותר.
לטעמו של הבמאי מה שחשוב היה זה להבליט את פני הזמרים על חשבון אפקטים ויזואליים רעשניים. משום כך נבנתה התפאורה, בעיקרה מקיר אחורי כפול שחור עם קשתות, ונוספו אליהם אבזרים כמו נרות דולקים, פעמונים קטנים, תיבת זהב גדולה המשמשת כמיטה או ככס מלכות, וספסלים פשוטים.
יתר על כן, התפאורה והתלבושות הדגישה עד מאוד את הפשטות של האנשים החיים בצל הפאר וההדר. הוא אפילו ויתר על כניסה מפוארת של איוון האיום (תפקיד אילם באופרה) והמיר אותה במשחק מלא יראה של שתי הצעירות שהצאר משקיף עליהן ממרומי חומה או טירה בלתי נראית אי שם באולם.
שני רעיונות מבריקים של הבמאי ראויים לציון. האחר הוא התמונה המרתקת שבה מסופר על תחרות בחירת כלתו של איוון האיום. 12 המועמדות הסופיות ישבו על ספסל לבן בוהק ארוך, קמו, ישבו, הסתובבו ימינה, שמאלה, אחורנית – כמו בתחרויות מלכת היופי. כל זאת בעוד אמה של המועמדת ה"בטוחה" מספרת על האירוע ועל הצלחתה הגדולה של בתה.
הרעיון האחר הוא בעיצוב דמות אילמת המלווה את כל העלילה, של מוקיון בבלואים, שמדליק נרות, מכבה, מצלצל בפעמונים, וחוטף מכות. השחקן, או אולי הרקדן, שגילם דמות זאת – ולרי קיריינוב – לא גנב את ההצגה, אלא, בעיצובו של הבמאי, העניק לה את הממד האנושי הענוג והעצוב.
כבר מזמן לא חזרתי מהפקת אופרה מענגת כל כך. נסו לראות. ואני כבר מחכה ל"מזפה",ההפקה האחרת שמעלה כאן השבוע בית האופרה הצעיר, הרענן והמפתיע הזה שהגיע לכאן ביוזמה משותפת של האופרה הישראלית וחברת ההפקות של שמואל צמח ואורי עופר.
בית האופרה הליקון ממוסקבה מגיע לישראל
עוד על "כלת הצאר"
עוד על "מזפה"
26/12/2004
:תאריך יצירה
|