העיבוד של יובל זמיר למחזה הבעייתי של אוסקר וויילד מנסה לכפות עליו משמעות חדשה
מהברית החדשה אל סלומה
השמועות על ההצגה הזאת לא איחרו להגיע לאוזניי ובישרו לי שאני צפוי לחוויה מרעישה, שרק סיכוי קלוש שהשמרנות שלי תאמץ אותה ללבי. גם היה מי שכתב במפורש שזו איננה הצגה לשמרנים. אלה הבלים, כמובן, ומאחר שאינני רואה עצמי שמרן באתי להצגה בנכונות ובתקווה שגאולת המחזה הזה תצדיק את עצמה.
אלא שלא את גאולתו של אוסקר וויילד ושל המחזה שכתב בצרפתית ב-1891 חיפש הבמאי-מעבד-מתרגם שלה יובל זמיר. התרגום שלו, שנעשה ככל הנראה מהנוסח האנגלי המאוחר יותר של וויילד, נשמע סביר למדי, והוא קיצץ בחוכמה (והיה יכול לקצץ עוד ועוד) בטקסטים הארוכים והמתייפים של המקור. אם אינני טועה הוא גם נעזר בנוסח המתומצת שריכרד שטראוס התקין לאופרה הנפלאה שלו, שעשתה גאולה למחזה יותר מרבים אחרים.
עלילת "סלומה" מסתמכת על רגע היסטורי בתולדות ארץ ישראל והנצרות – הוצאתו להורג של יוחנן המטביל בפקודתו מושל הגליל הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס הגדול. נסיבות האירוע מסופרות פעמיים בברית החדשה (מרקוס, פרק ו', ומתי, פרק יד'). על פי הכתוב שם הרודיה, אשתו של הורדוס, היא שנתנה לבתה את הרעיון לתבוע את ראשו הכרות של המטיף כפרס על הריקוד שרקדה לכבוד הורדוס ואורחיו במשתה לכבוד יום הולדתו.
וויילד ניפח כאמן זכוכית את הפסקאות הקצרות של מרקוס ומתי, שלא זיהו את שלומית בשמה. את זה עשה למען ההיסטוריה יוספוס פלביוס ב"קדמוניות היהודים", וספרות מאוחרת יותר היא שתיארה את הריקוד שלה כ"מחול שבעת הצעיפים". במחזה של וויילד, שלומית היא זו שתבעה על דעתה שלה את ראשו של יוחנן, על רקע המשיכה העזה שנולדה בה במפגש היחיד ביניהם, שבמהלכו ניסתה לשכנע אותו לנשקה (רעיון מקורי של היינריך היינה).
התרומה המהותית של וויילד לסיפור, בהשפעת יצירות אמנות שונות, היא הפיכתו ליצירה אירוטית בוטה מתחילתה ועד סופה, כאורגיה של מבטי עיניים, שפתיים ודם והשוואה נמשכת לכל אורך המחזה בין שלומית לירח. המפגש בין שלומית ליוחנן הוא אות הזינוק להתפתחות הדרמטית, שבשיאה שלומית רוקדת וצעיף אחר צעיף העוטפים את גופה נושרים והיא נחשפת בעירומה, הורדוס הנדהם מקיים את הבטחתו, והיא מקבלת לידיה את ראשו של יוחנן ומנשקת את פיו המדמם. הורדוס המזועזע מורה להוציא אותה להורג (עוד שינוי של וויילד לנתון ההיסטורי, של פלביוס, לפיו שלומית חייתה עוד שנים רבות אחר כך).
סלומה (צילום: גלעד בר שלו)
נער מחופש לנערה
יובל זמיר לא הסתפק בשינויים ובדמיון של וויילד וכמצוות במאים בני זמננו חיפש דרך להציב את העלילה בדרך שתעיד על תקפותה לימינו ולמקומותינו. את הצעד הראשון לכך הוא עושה באמצעות עיצוב הבמה שעשה יחד עם עוזי עמרני. חדר השמירה כחדר ההלבשה של השומרים שיש בו שלוש מקלחות, שתי אסלות ואמבט, חרסינה לבנה וארוניות לשמירת החפצים האישיים. הקהל מקיף את הספא הזה משלושת עבריו. פתח הניקוז של האמבט, הוא גם הכניסה לבור שבו שרוי יוחנן וממנו הוא מטיח את הטפותיו. באחת המקלחות יש דלת סתרים (זה הגיוני) שמאפשרת לבמאי ליצור משחק מקדים תיאטרלי לריקוד של שלומית.
מאור צבר עיצב בגדים מודרניים לקצין הסורי, לשומרים ולנער הענק המשרת אותם, כחיילים בצבא כיבוש כלשהו (יש רמז לאמריקה), וכן חליפה שחורה ועניבה להורדוס, שמלת נשף קלילה להרודיה ותלבושת פאנק לשלומית, הנראית יותר כנער. למעט הרודיה כולם יפשטו מעליהם את הבגדים או מקצתם. החיילים נשארים לכל אורך ההצגה חשופי חזה, ומגבת לבנה עוטפת את חמוקיהם.
יוחנן לעומת זאת עוטה גלימה כבדה העשויה מטליתות מזוהמות כראוי למי ששוכן בבור, וכיפה צחורה לראשו פרוע השיער השחור המזוהם. כשייערף, ראשו המוקטן והמכורבל בטלית יובא על שבר מראה.
כמו ההחלטה על הספא, גם ההחלטה על התלבושות היא מהותית מאוד לבימוי של זמיר ולעיבוד שלו שקם ונופל על החלטתו להפוך את שלומית לנער המחופש לנערה שמתלבשת כנער ולתדהמת הורדוס נחשפת כנער ערום בסופו של הריקוד, ששבעת צעיפיו הם חלקי לבוש וחפצים של חיילי המשמר.
ואז, הלם על גב הלם, מתברר ששלומית/סלומה לא לבד. גם הנער המשרת ייחשף כנערה והיא זו שבנחישות שיש לנשים ואין לגברים יורדת לבור ועורפת את ראשו של יוחנן. קצת מוזר אחרי שהנער/ה הזהיר כל העת מפניה של שלומית. הנשיקה המיוחלת מגיעה בסופו של דבר, אך עיניו המתות של יוחנן משבשות את שמחת הניצחון.
זמיר, אני חושש, התאהב בלי גבול ברעיון שלו והחליט של"נערה" יקראו שלומית, או סלומה כמתייחסים אליה כאל נער, ולפעמים זה יתבלבל. אלא שלשינויים האלה אין למעשה שום משמעות הנוגעת לעלילה, ואפילו לא להצגה, והם נותרים בגדר אפקט, מרשים ככל שיהיה, המתייחס לעצמו בלבד.
בכך גם ויתר זמיר על מרכיב המשיכה המינית של הורדוס אל שלומית – הוא למעשה אדיש לקסמיה, ומתעסק יותר בעצמו. ללבטים, לכאורה, בשאלת המגדר המיני של הנער סלומה אין זיקה לאף אחת מהפעולות שלו, כסלומה או כשלומית. זמיר גם איבד במהלך הדברים את הפיוט של וויילד בתיאורי המשוואה בין שלומית לירח, בעיצוב דמותה הטורפת את המביט בה, ובהתייחסותו לנושא ההטעיה של הנראה לעין.
הצגה מתישה ומבולבלת
בפני עצמה ניצבת שאלת המשחק ועיצוב הדמויות, ובאופן כללי אפשר לומר כי השחקנים הצעירים ביצעו בנאמנות ובמיטב יכולתם את מה שזמיר התווה להם. יואב אמיר מגיע למיצוי טוב של התפקיד בסיום כשהוא משתחרר מהקונספציה המגדרית, ומסתפק בביטוי רגיש שטוף דמעות של המונולוג הגדול אל ראשו של יוחנן. כמוהו גם רונן יפרח משתחרר מסממנים מוחצנים בתמונת הסיום, ומצליח לבטא את מרכיב הטירוף של הורדוס.
נעמה אפרת יציבה ומדויקת כהרודיה, רותי אסרסאי טובה מאוד כנער המשרת המזהיר מפני שלומית, אבי עדוי מצוין כקצין הסורי המאוהב עד התאבדות, עזר קלמוביץ' כיוחנן מרשים בעימות העיניים עם שלומית, וזוהר סבאג ומוטי סוויסה הם חיילים טובים ויעילים גם כשהם חצי ערומים.
אורי רובינשטיין עיצב תאורה אפקטיבית, ובעיקר ככל מה שנגע לאור הירח ושינוייו, ופליקס שפושניק ערך פסקול מוזיקלי מחומרים מוכרים ישראלים ואחרים. עינת בצלאל יעצה בנושא התנועה, שהייתה מאכזבת למדי בקטע הריקוד של סלומה.
בסיכומו של דבר, התוצאה הכללית היא הצגה מתישה, מבולבלת ומתחזה כביטוי של הרעיון המופיע בדף הפרסום/תכנייה לפיו “זהו המחזה הקלאסי היחידי המתרחש בארץ ישראל ועלילתו הנוקבת הופכת אותו למעין מראה למציאות החיים שלנו כיום.” זו קביעה מופרכת מעיקרה, אבל גם אם ניתן להבחין בה בזכוכית מגדלת, היא נמחצת תחת ההחלטות המוחצנות של הבימוי ואיננה מצדיקה את עצמה באמצעות מה שקורה בהצגה.
11/08/2010
:תאריך יצירה
|