צבי גורן נהנה מההפקות, מהבימוי והמשחק בשבע מהצגות הפסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא, אך נותר עם תהיות ביחס לז`אנר המחזה הקצר כפי שבא הפעם לידי ביטוי.
בלי רגעים מתים
השאלה המציקה בתחום המחזה הקצר היא אם אמנם ניתן לאפיין אותו במהות, כמו בתחום כל ז`אנר בדרמה, מעבר להיותו קצר. פעם קראו לזה מערכון, אבל כנראה שזה מפתה קצת פחות לצורכי פסטיבלים. עתה, משהתברכנו זו השנה השביעית בפסטיבל המיוחד הזה, הגיעה אולי השעה לתהות אם למחזה קצר יש תחום ערכי ייחודי. משהו שאומר שאת מה שנאמר בו אי אפשר לומר אלא בדרך הקיצור. או שרק באמצעות קיצור הזמן ניתן לומר את מה שהמחבר רוצה לומר.
יש מי שיטענו כי מחזה קצר כמוהו כסיפור, לעומת מחזה ארוך שכמוהו כנובלה עד רומן. או שמחזה קצר כמוהו כמיניאטורה או רישום לעומת הציורים הגדולים, הפרסקות והאנדרטאות. תהיה ההשוואה אשר תהיה, מה שברור הוא כי המחזה הקצר חייב להיות מדויק מאוד, אפילו אם יהיה רב פנים ותמונות. המחזה הקצר צריך לומר הכול במסגרת הזמן המצומצמת ביותר האפשרית. ואסור לו שיהיה ארוך מדי, או שיהיו בו רגעים מתים או מיותרים.
שלד למשהו גדול
אלה הרהורים העולים בעקבות שבעת המחזות שצפיתי בהם בפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע האחרון ב"צוותא". היו בהם ניסיונות מעניינים ביותר, כמו מחזהו של אוהד קנולר "גיבור מעמד הפועלים" שהצליח ברוב שלביו ליצור עלילה מורכבת, אפילו אם בשלבי הסיום נוצרה תחושה של אילוץ דרמטי מוגזם. קנולר השכיל לעצב דמויות, מצבים רציניים או קומיים וסיפור שלם.
אבל גם המחזה של קנולר היה בסופו של דבר מעין שלד, משוכלל ככל שהיה, לדרמה גדולה רחבת היקף שבה היה יכול לתת בשר ומשקל מהותי לסיפורו של אדם המפוטר מעבודתו אחרי 47 שנות שירות נאמן.
למעשה, כמעט כל המחזות שראיתי היו שלד למשהו גדול, או כמו במקרה של "ירח דבש מעונן" של יורם פאלק, להיות תמונה או מערכה מתוך מחזה שנותן מענה על אותן נקודות שנותרו ללא מענה וללא סיום.
בהצגה אחת, "איש-ים", המשותפת עם תיאטרון יידישפיל, היה אמנם שלם מובהק, אלא שזה היה עיבוד של סיפור מאת אלתר קאציזנע, שגם אם זכה לביצוע מעולה של שלושת השחקנים, נותר למעשה סיפור ולא עבר למתחם המחזה.
שלושה מחזות – "שטחים ופרידות" מאת אלדד כהן, "שטויות" מאת שירה אלון, ו"יענקל`ה" מאת רוני סיני, נבנו מלכתחילה במתחם האבסורד, שבו הזמן קצר והמלאכה מרובה עם קפיצות זמן, או קפיצות עלילה, הומור מתפרע, ודמויות מוקצנות. בזכות העובדה שבשלושתם הבמאים והשחקנים היו בראש אחד עם הכתוב נוצרה תחושה שמדובר במחזות של ממש.
המחזה השביעי, "יוד`לה" מאת יוסי אריאל, היה הדרמטי מכולם, ופרש את סיפורו של צעיר חרדי, חריף ותוהה על מוסכמות, שנקלע לפרשיית אהבה מוזרה, ומעורר עליו את חמת אמו וזרועה החזקה. גם כאן, אולי אף יותר מבמחזות האחרים, נוצרה בעיית השלד, ולמרות המשחק המצוין של ארבעת השחקנים נותרה תחושה של רישום בקווים דקים מאוד של הסיפור עצמו ושל הדמויות שבו.
הפקות איכותיות
לעומת התהיות שמעלים המחזות עצמם נראה לי כי הם זכו למענה איכותי בדמות ההפקות, של כולם, הבימוי והמשחק. בתחום הבימוי בלטה נועה רבן שביימה בדמיון רב את "גיבור מעמד הפועלים", והפיקה משחק משובח מאוד מדינה בליי שהתגלתה כקומיקאית מקסימה, ממיכאל כורש, מאייל רוזלס ומיובל כה, שהיו מדויקים מאוד בתפקידיהם. משה איבגי היה מרתק בתפקיד אילם אך מלא הבעה.
בהצגה הזאת גם בלט עיצוב הבמה של ענת מסנר (שעיצבה היטב גם את "יוד`לה" ואת "שטחים ופרידות"). מסנר העבירה את התמונות ב"גיבור מעמד הפועלים" ממקום למקום באמצעות מקטים, ויצרה בכך היגד עיצובי מעניין ביותר.
חגית-רכבי-ניקולבסקי ביימה באופן מעניין את "יוד`לה" עם אושרי כהן, הרגיש והמשכנע, בתפקיד הראשי, מאיה מעוז שהייתה קצת מוקצנת כאמו השתלטנית, לוסי דובינצ`יק התוססת כאהובה הלא רצויה, ונחום שליט המצוין כרב חכם אך פסיבי.
בהצגות האחרות בלטו במיוחד ענת עצמון ("ירח דבש מעונן"), עידית פשטן ולביא זיטנר ("שטויות"), שלומי אדרי, דביר בנדק וסיגלית פוקס ("שטחים ופרידות"), וישראל טרייסטמן ואירמה פסקו ("איש-ים").
בסופו של דבר "פסטיבל תיאטרון קצר" הוא הזדמנות טובה וחשובה להתוודע אל מחזאים, גם אם במסגרת שאולי היא קשה יותר מהנראה לעין. להתראות בשנה הבאה.
דינה בליי משחקת בצוותא וחולמת על טלנובלות - ריאיון
עוד על הפסטיבל לתיאטרון קצר
27/12/2004
:תאריך יצירה
|