לעצור את הדימום
"רוחל'ה מתחתנת" הוא אחד הסיפורים של סביון ליברכט שהיא בחרה לעבות ולעבד לכלל מחזה. כיוון שזו החלטה שלה אינני יכול לטעון כנגדה את מה שאני שב וטוען כנגד ההליכה של התיאטרון הישראלי אל הספרות הכתובה כאל מעיין של מים קדושים שיביאו מרפא לחולייו. ואולי זה בעצם כך, ולפחות במקרה שלה ושל בית ליסין עם "סינית אני מדברת אליך" ו"תפוחים מן המדבר" שהפך מסיפור בן פחות מעשרה עמודים ללהיט בן יותר משש מאות הופעות בכל רחבי הארץ.
הפעם, הסיפור מתאר רגע מכונן בחייה של רוחל'ה שסוף סוף מצאה את אהרל'ה, הגבר של חייה ואחרי היעלמות מחיי אביה, שלוימה, ואחותה לאה, היא מגיעה לבשר להם על החלטתם להתחתן. אבל ברגע שעיניו של שלוימה נופלות על אהרל'ה, הוא עף בחוזקה אל אושוויץ, שם ראה את אחיו נרצח בפקודת הקאפו, שהוא ככל הנראה דודו של החתן המיועד.
חתונה לא באה בחשבון ולא יעזור שום דבר היגיון שתאמר לו לאה, אמנית גרושה ואם לילד, שמסירותה לאביה גוברת על כל המוקשים שמניח בדרכה שלוימה, הממשיך לדבר אל תמונת אשתו המתה ואף ממשיך להגיש לה תה בספל החרסינה הלבן.
עם רוחל'ה, לעומת זאת היחסים תקועים אי שם כשהייתה בת שש עשרה וגילתה סוד הקשור האמה. גם חברו הטוב של אביה, סטאשק, שבאותו זמן הגלה עצמו לברוקלין עם סוד משלו, אינו יכול לסייע בשיחות הטלפון שלהם, וכשהוא מגיע עם מזוודותיו העמוסות כבר מאוחר ורוחל'ה לא מתחתנת.
אבל סביון ליברכט, גם כשהיא נוגעת במערכות עצבים רגישות של מי שזכו ושרדו את השואה, יודעת לחבוש להם את הפצעים. השריטות יישארו, אבל את הדימום אפשר לעצור. לעתים זה קורה באמצעות צלקות טריות יותר שנוצרו כבר כאן, בארץ הגאולה, שתופסות את מקום השואה וסודותיה הכבדים שהולכים ונקברים תחת משא הזיכרונות.
וזה המיוחד במחזה הזה של ליברכט. התיאור הנוגע ללב של חיים בגלל, של חיים למרות, של חיים כי צריך לחיות את היום ואת המחר כי יש דור שני ושלישי וגם רביעי מבצבץ מתוך ההריסות; כי הסודות לעולם אינם חד צדדיים, חד משמעיים; כי הלקח החשוב ביותר מאז ועד עתה הוא המאבק על החיים; ואת התמונות בשחור לבן כבר אפשר להניח באלבום ולתלות במקומן תמונות חדשות, צבעוניות-דיגיטליות.
"רוחל'ה מתחתנת", (צילום: יח"צ)
גבאי נולד מחדש
ציפי פינס, שממעטת מדי לביים – חמש שנים עברו מאז שביימה את "אונור" – חוזרת בהצגה הזאת אל האלמה-מאטר הכפול שלה – משא כבד של זיכרונות משם, וניסיון רב ומוצלח כבמאית. כשהיא מחברת את אלה התוצאה היא הצגה שופעת חוכמת חיים, שיש בה את מינוני הכאב, הנחמה, ההומור והסליחה הנכונים. היא מעצבת את אלה בכל אחת מחמש הדמויות הנסערות, ונוהגת באהבה גדולה בעגלת המסע הבימתי שלהם.
במרכז ההצגה ניצב ששון גבאי בתפקיד שלוימה, שמתחיל את ההצגה כגרסה גברית של אלמנה פולנייה טיפוסית, והוא עושה זאת בכל כך הרבה חמלה שהלב כבר שבוי שלו. מבלי להיות קומי, השלוימה של ששון גבאי מטפטף הומור שמקורו בצער והוא שרוי בכאב שמקורו בתחושת אכזבה מבנותיו, ובעיקר מרוחל'ה בתו האהובה שהשעון הביולוגי שלה מתקתק באוזניו.
שורה אחר שורה בונה גבאי קתדרלה זקופה, מעוצבת לפרטיה, ואז הכל מתמוטט מול עינינו כאשר הוא רואה בפעם הראשונה את אהרל'ה. זהו אחד הרגעים המדהימים ביותר בקריירת המשחק העשירה של גבאי. כאילו הבמאית והתפקיד הצליחו לפגוע בבסיס ולטלטל אותו, להשיר מעליו כל מה שאנו מכירים במשחקו.
זה היה ששון גבאי חשוף לחלוטין, ומאותו רגע זה כבר לא היה תפקיד בהצגה אלא עדות כואבת, מטלטלת ועוצרת נשימה. שלוימה שלו הפך לדף בספר הזיכרון. ואז, במערכה השנייה, ברגע קטן אחד, כשהוא ניצב על סף דלתו ושומע סוד שידע וגנז, גבאי כאילו מוליד מחדש, בשתיקה ובהתבוננות, את שלוימה החי. משחק שהיה כדאי לחכות ולראות אותו.
לצדו - מיה דגן הנפלאה שממשיכה את מה שכבר סימנה בהצלחה בתפקיד סוניה ב"דוד וניה", והיא מלאת חיים, תוססת ושופעת אהבה לאביה ולאחותה (עם כמה גרמים של קנאה). קרן צור מרגשת, בעיקר במערכה השנייה, ומביאה לדמותה של רוחל'ה את מטען הפגיעה שמעיק על יחסיה עם אביה. מיכה סלקטר טוב ואמין כאהר'לה, למרות שהתפקיד לא זכה לפיתוח ראוי במחזה. אברהם סלקטר מביא מסירות ולב לתפקיד סטאשק, החבר הקרוב והשותף מאז ימי אושוויץ, שיום אחד נתפס בקלקלתו והרחיק עצמו מאהוביו.
ששון גבאי וקרן צור (צילום: דניאל קמינסקי)
כנרת קיש עיצבה תפאורה שברגע הראשון נראתה לי מוזרה ברחבותה על בימת בית ציוני אמריקה, אך בהמשך התגלתה כיעילה מאוד ומקורית בפתרון המעבר המהיר בין שלוש דירות, כולל שתי מרפסות שונות זו מזו. המעבר בין התמונות התבצע בסיוע המסך הקדמי שלפניו התנהלו שיחות הטלפון בין תל-אביב לברוקלין, ובמקרים אחרים הוקרנו עליו תמונות משפחתיות, בנוסף על אלה שהיו מונחות על השידה בביתו של שלוימה. יוסי בן ארי עיצב תלבושות טובות, רוני כהן עיצב תאורה עניינית. אורי וידיסלבסקי עיטר במוזיקה עדינה ויפה.
"רוחלה מתחתנת" של תאטרון בית ליסין היא הצגה מרגשת והפרס הגדול שלה הוא משחקו של ששון גבאי.