יציבה נפשית שברירית

את שמה של מירי לזר רשמתי לראשונה בביקורת על ההצגה "אבסינת"  וזמן קצר אחר כך שבתי ונפגשתי עם עבודתה בהצגה "בתולים"  , ובעוד אני תוהה ביני לבין עצמי מה באמת מייחד אותה ככוריאוגרפית של הצגות תיאטרון, באה ההצגה "הרדופים" והעמידה אותי על מהות ייחודית שלה, שהיא הביטוי בתנועה של הרטט הכואב של ההתבגרות בתנאים חברתיים סגורים. ואז הגיעה ההצגה הרביעית "מישהו ימות בסוף"  שבה השיגה לזר שיא מיוחד בעיצוב תנועה של חיים הדוהרים אל קצה הצוק.
 
בכל ארבע ההצגות האלה היא הייתה יוצרת-שותפה למאור זגורי, חבר ללימודים,  שכבש את תשומת הלב בעבודתו כבמאי וכמחזאי, ששני האחרונים שכתב וביים זיכו אותו לפני חודשיים בפרס המחזאי ע"ש נסים אלוני.
 
השאלה היחידה ששאלתי את עצמי ביחס למירי לזר בעקבות ארבע היצירות האלה הייתה מתי היא תבוא עם יצירה עצמאית שלה. שאלה שלא ביטאה הסתייגות משותפותה  המבורכת עם זגורי, שוודאי תניב פירות חדשים, אלא סקרנות להבין את סודה שלה, כפי שישתקף באמירה אישית מאוד.
 
והנה זה קורה בפרויקט DIStanz שלזר – בסיועם של חבריה הרבים – יצרה כתאטרון-מחול אישי ומקורי מאוד שבו היא צוללת למעמקים, לתהומות, שבהם הבסיס הפיזי והיציבה הנפשית שבריריים, מנותצים. אינני יודע מה המניע האישי שמתוכו נוצרה האמירה, אבל ברור לי שמדובר בחוויה עוצמתית, שרק מכוחה היה אפשר להגיע להתבוננות כזאת.
 
שם היצירה מורכב משילוב המושג דיסטאנס (מרחק, ניתוק) ומחול (טאנץ)  ומייצג היטב את התוצאה הבימתית המיוחדת הזאת.

ראשית יש לציין את הגורמים שעיצבו עבור לזר את החזות הלבנה  הבסיסית והכתמים הצובעים אותה. אלה הם הבמה והתלבושות הלבנות כל כך שעיצב שני טור, התאורה המדהימה שמאיר אלון יצר עבור הלבן הצורב והעמוק הכואב, ווידיאו ארט עדין ורגיש, כמעט חשאי, של אמיר טל. 
 
בתוך הזירה הזאת, ולצלילי קולאז' של קטעי מוזיקה מוכרים ומזוהים, ניצבו-רקדו-שיחקו חמשת המבצעים הנפלאים שצירפו את עצמם לתהליך היצירה: דניאל גל ויגאל פורמן, שלכל אחד מהם היה סולו מרתק, ויחד עם ערן פרץ ביצעו טריו עוצר נשימה, וליליאן לוגסי ואייל צ'יובן שהדגישו מצוין את המשחק המתרחש בתוך מכלול התנועה. הם נענו לאתגר האישי של לזר והוסיפו לה את האתגר של גופם, תנועתם, אישיותם והתהום של כל אחד ואחת מהם.
 
בסופו של דבר DIStanz  זה מקרב את הצופה ובמיצוי אמנותי מופלא אל עולם שלעתים קרובות אנחנו תוהים על מהותו וטועים בהבנתו.