מוזיקה מצליפה, מקוננת, מרקידה

סיפור אלקטרה העסיק את שני ענקי הטרגדיה היוונית, סופוקלס ואוריפידס שהעניקו לתאטרון הקלאסי שתי דרמות עוצמתיות המתחרות על הבכורה. הבמאי מיחאי מניוטיו, מנהל תיאטרון ראדו סטנקה מהעיר סיביו ברומניה, לא ידע להחליט במי יבחר, ועל כן איחד אותן, תוך קיצור כמעט מוחלט, כ-85% של הטקסט. 

העלילה המוכרת מספרת על שרשרת נקמות קצרה יחסית: קליטמנסטרה הרגה את בעלה המלך אגממנון כאשר חזר ממלחמת טרויה משום שהקריב לאלים את בתם הקטנה איפיגניה כדי לזכות בניצחון. אלקטרה, הבת האחרת, מתאבלת על אביה ועוינת את אמה ומאהבה אגיסטוס. היא מחכה לשובו של אורסטס כדי לנקום את רצח האב. אחותה הצעירה כריזותמיס, לעומת זאת, משלימה עם המציאות. כשאורסטס חוזר בחשאי, מעגל הנקמה מגיע אל מיצויו במרחץ דמים כפול.
 
במקום השורות המתפייטות שנעלמו בנה הבמאי הצגה שיסודותיה הם תנועה, תמונות חזותיות מרשימות, והרבה הרבה מוזיקה עממית שמבצעת חי להקת "איזה”, ממחוז מרמורס בצפון רומניה. מכיוון שהאזור הזה היה עד 1920 בתחומי הונגריה (הסכם טריאנון), ובין העממים השוכנים בו מצויה דם קהילת צוענים, המוזיקה שמביאה הלהקה, ושתי הזמרות המדהימות שלה, משתלטת על ההצגה כתחליף למוזיקליות של שפת המקור היווני, אבל גם כבסיס לסדרת תמונות חזותיות יפות ומערך תנועה מרשים בעיצוב המשחק האינדיבידואלי והקבוצתי גם יחד.
 
העלילה נמסרת בפשטות ובבהירות רבה, כולל תמונות הריגתם של קליטמנסטרה ומאהבה אגיסטוס (במקור, אגב, הרציחות נעשו מאחורי הקלעים), עד כדי כך שמיכל בת ה-12 שנלוותה אליי נהנתה מדרך העשייה הבימתית של החוויה שהייתה אמורה לזעזע אותה.
 
הגרסה הזאת אולי איננה הביטוי הצפוי של הטרגדיה היוונית, אפילו לא במונחים של תיאטרון בן זמננו, אבל יש לה מעלה אחת ברורה, שהיא מאפשרת לצופה לבחור לעצמו את הפרשנות למתרחש, מבלי לרמוז לו או להאכיל אותו בכפית שמדובר במשהו פוליטי אקטואלי.
 
מעלתה האחרת של ההצגה האורחת היא הביצוע המרשים של הלהקה, ושל מריאנה מיחו כאלקטרה, בדרך כלל בשתיקה ובתנועה מפוסלת, יואנה קרצ'יונסקו כקליטמנסטרה, אופליה פופלי בתפקיד כריזותמיס ופלורין קושולט כאגיסטוס שיודע לרקוד את שמחתו על הבשורה (הכוזבת) שאורסטס מת.
 
והמוזיקה, בהחלט. מצליפה, מקוננת, מרקידה. שעה ועשרים עם תרגום כתוביות למעט הטקסט ברומנית.