2004 נחתמה בתיאטרון הבימה בהצגה המוזרה ביותר שצבי גורן יכול היה לאחל לעצמו– מחזה מיותר שהופך לחגיגת שנסונים מלאכותית שמקומה לא יכירנה בתיאטרון הלאומי.
להשאיר בגניזה
הבמאית נויה לנצט ושותפותיה מהלהיט "מניין נשים" החליטו כנראה שצריך להתפרק קצת. הלכו אל הגניזה ומצאו את "שמונה נשים רוצחות", מחזה לשמונה נשים מאת רובר תומא, מחזאי ושחקן פופולרי בצרפת, שתרגמה בשעתו עדה בן נחום.
בצירוף מקרים (כמעט כמו בכל פרשיית רצח) בד בבד עם ההחלטה שהמחזה יועלה בהבימה, ואולי קודם לכן, במאי צרפתי נחשב, פרנסואה אוזון, עשה סרט עם שמונה כוכבות של הקולנוע והתיאטרון הצרפתי לדורותיו. זה לא עזר להם, כי כאשר הסרט שוחרר לבתי הקולנוע לפני יותר משנתיים, הוא הסביר טוב טוב, למה המחזה של רובר תומא היה צריך להישאר בגניזה.
המחזה עוסק במאמץ (די מתיש) לגלות מי משמונה הנשים הנקלעות במזג אוויר סוער תחת גג אחד רצחה את אדון האחוזה. האם זו אשתו הבוגדנית? חמותו הקמצנית? בנותיו? אחותו? המשרתת הוותיקה או המשרתת הצעירה שהייתה אהובתו? ואולי זו גיסתו המתוסבכת? הפתרון לתעלומה בהצגה מלאכותי כמו התעלומה עצמה, לעומת הפתרון שבסרט. שם לפחות קורה משהו רציני.
מרקם מוזיקלי רציף
נחיתותו של המחזה גרמה כנראה לכך שנוספו לו הן בהצגה,והן בסרט תשעה שאנסונים צרפתיים מוכרים, (שלושה מהם זהים). גם אם זה צירוף מקרים, כנראה שלא במקרה, הפזמונים הם גם החלק הטוב יחסית בשתי הגירסאות – הקולנועית והבימתית.
בהצגה הם הוגשו בתרגום טוב של מעבדת המחזה והבמאית נויה לנצט ובעיבוד מצוין של שוש רייזמן, שגם הוסיפה מוזיקה מקורית ויפה משלה, שיצרה להצגה מרקם מוזיקלי רציף. מי ששיחק עם המוזיקה הזאת בהצלחה גדולה היה הגבר היחיד בהפקה, הפסנתרן עידן סוכולובסקי. שחקנים ושחקניות יכולים ללמוד אצלו איך להגיש פואנטות.
.
מצוינות היו גם התלבושות שעיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי, והתאורה של קרן גרנק. לא כן התפאורה של מיכל יעקבי שהייתה כל כך ורודה, ממודרגת, ומרובת דלתות (כמעט דלת לכל אישה) עד כי נוצרה תחושה שנקלענו לבית בושת ולא לבית אחוזה. בנוסף על כך, ולא באשמת המעצבת, הכיעור הוורוד הודגש עוד יותר בעזרתם של שני מסכי-קלעים שחורים גדולים שנתלו לכל עומק התפאורה משני צדדיה.
מסיבה פרטית בתיאטרון הלאומי
כוכבות הסרט שיחקו ושרו את תפקידיהן ברצינות בקריצות שרמנטיות (כולל על חשבון עצמן), אבל זה לא מה שקרה בהצגה בהבימה, שנוצרה מלכתחילה כקריצה ארוכה ומלאכותית מאוד בשתי מערכות, עם הפסקה מיותרת.
בהברקה אחת ויחידה, דינה דורון המגלמת את הסבתא התחמנית מתחילה לשיר את הלהיט שלה מ"אירמה לה-דוס" (שבו כיכבה לפני 42 שנים), אבל גם הברקה זו נקטעת בעודה באבה. שאר המשחק בהצגה היה בעיקרו בסגנון קאמפ ודראגא-לה-צרפת ובסך הכל היה מביך לראות את השחקניות מלעיגות על בנות מינן. ואולי זה היה עובד טוב אם המשימה הייתה מוטלת על מומחי הדראג בארץ, ואז לפחות לא הייתה סיבה לכעוס על דרך עיצוב הנשיות.
בין השחקניות בלטו לטובה דינה דורון, בתפקיד הסבתא, איילת רובינסון בתפקיד הנכדה הבכירה, ודוית גביש בתפקיד הדודה ה"רעה", שיצרו איכשהוא דמויות אנושיות ולא בובתיות. ליאת גורן, כאלמנה הטרייה, אורנה גוטנברג, כאחותה המקופחת ענבל זמיר ורותי לנדאו כשתי המשרתות הגזימו מאוד במשחק כאילו קריקטורי, ולילך כספי הייתה תזזיתית והחמיצה כליל את תפקיד הבת הצעירה.
בסך הכל, זאת הייתה הצגה מיותרת, שמוטב היה לו נשארה כמסיבה פרטית של הבמאית, השחקניות ועוד כמה מאלה שרצו להתבדר קצת אחרי "מניין נשים". בכל מקרה, את החגיגה המזויפת הזאת לא התיאטרון הלאומי צריך להציע.
מועדי הצגות
צבי גורן
02/01/2005
:תאריך יצירה
|