מחזה הביכורים של זיו וולושין כתוב יפה אבל צבי גורן תמה על היוצר הצעיר והתיאטרון הערבי-עברי על התעלמותם המוזרה מהבלדה היפה שהעניקה להם את ההשראה.
הפרת זכויות יוצרים
זה עניין מקובל שיוצר מושפע מיוצר, ואין שום בושה בכך. בתיאטרון ההשפעות הולכות רחוק מאוד – מכותרות העיתונים בני זמנם של מחזאים ועד יצירות שנכתבו בדורות קודמים. אבל כאשר מחזאי ותיאטרון מזמינים את קהלם המפרגן ל"הצגה אינטימית וקסומה למבוגרים שמאמינים באגדות" והם אינם טורחים לכתוב "בעקבות" או "על פי" או "בהשראת", הם חוטאים לקהל, וחמור זה – הם מתעלמים, בלשון המעטה סלחנית, מזכויות היוצרים של המקור.
"המלכה והחייל" הוא במקורו בלדה יפהפייה שכתבה והלחינה סוזן וגה, אחד מלהיטיה. הבלדה מספרת על חייל המגיע אל הארמון שבו שוכנת המלכה, כשהוא למוד קרבות שראה יותר תבוסות מנצחונות. ערב פרישתו, הוא מבקש למצוא לעצמו אישה שיאהב. בחדרה המעוטר שטיחים האדומים של המלכה הוא רוצה לשמוע ממנה מדוע פרצה המלחמה. במהלך הפגישה נוצר רגע אינטימי החושף את בדידותה של המלכה בארמונה. כתרה נופל מראשה. "רק רגע" היא אומרת לו, יוצאת מחדרה, והוא שומע את פקודתה להוציאו להורג. הבלדה מסתיימת בשורות "הוא הומת בעודו ממתין לתשובתה, והמלכה המשיכה להיחנק עד מוות בבדידות שבחרה. המלחמה נמשכה".
הרחבות יפות לבלדה המקורית
זיו וולושין העשיר את הבלדה, גם בדיאלוג וגם בכמה רעיונות המתרגמים היטב את הרעיונות של וגה לתמונות בימתיות, תיאטרליות, דרמטיות ואפילו הוסיף נופך של הומור. בין התוספות הראויות לציון אפשר להצביע על זו שמרחיבה את דברי המלכה בבלדה המקורית על כך שפני החייל מוכרות לה. אצל וולושין ההיכרות נובעת מכך שהחייל הציל בעבר את המלכה, ואף זכה על כך בצל"ש. גם תיאור המלחמה הוא הרחבה יפה, וכך גם המונולוג של המלכה על עצמה, והמונולוג של החייל על תכניותיו.
החייל הבא מהמלחמה בצפון מספר עליה,בעזרת אבזרים המצויים בקיטבג שלו, שעוצבו יחד עם התלבושות על ידי ניווין פחים בלאן וסלים שחאדה. שחאדה עיצב גם את התפאורה הטובה הכוללת את השטיח האדום שנזכר גם אצל סוזן וגה.
כתוספת מעשירה לתפאורה השתמש וולושין בשתי הקרנות וידיאו שיצר בני ליס, סטודנט בבית הספר שנקר לתקשורת חזותית. השימוש התיאטרלי בסרטון הראשון מבריק, והמוזיקה של עלא אבו-עמארה משלימה את תחושת האגדה שאותה יוצר וולושין, ככותב וכבמאי וכתאורן.
מלכה עצובה ובשר תותחים
מירה אנואר עווד מגלמת ברוך ובעדינות מלכה צעירה, עצובה, שאמנם מנסה איכשהו למצוא פתח תקווה לעצמה, אך בסופו של דבר יודעת את מקומה המדויק, גם בתוך מערך השלטון כולו. ברגע הנכון עווד יודעת לחשק את גווה ואת מעמדה.
את עיקר הנטל של הדרמה, הכאב וההומור של החייל נושא אריאל די קסטרו, וברוב הזמן הוא מצוין. אינני בטוח שתכונות המוקיון שהוא מפגין בהתחלה אמנם תואמות את המסר שהוא מביא עמו משדה הקרב, שהרי בסופו של דבר לא דיפלומט המשקיף מהצד הוא אלא בשר-תותחים שנמלט בעור שיניו מגורלו.
למרות הבימוי והעיצוב, "המלכה והחייל", בסופו של דבר, נופלת בין כסאות האגדה המוצהרת והמשל הנרמז בה. אצל סוזן וגה הבלדה מייצגת אמירה על שלטון וכוח ועל ניצולם לרעה, ועל מי שנאחז בשלטון למרות סבלו.
בהצגה הנוכחית אולי הייתה שאיפה לאמירה פוליטית מקומית כפי שעצם העלאתה מרמז, אבל היא נותרה מאחור, כמו המלחמה שבהצגה, שנותרה בצפון.
לפרטים נוספים
03/01/2005
:תאריך יצירה
|