נביא זעם נחרץ

תיאטרון שלומי חוגג  עשר שנים לקיומו בהפקה גדולה ומסועפת  שתעלה במסגרת פסטיבל עכו הקרוב בניצוחו של דודי מעיין, תחת הכותרת "השולחן המשפחתי - התכנסות ישראל בעתיקה".

העבודה היא אחת מהצגות התחרות בפסטיבל,  אך אין זו הצגה במובן הרגיל, מדובר באירוע תיאטרוני שתחילתו בנפרד וסופו בשבת אחים גם יחד. בחלק הראשון תובלנה בו זמנית שמונה קבוצות של קהל במסלולים שונים ברחבי עכו העתיקה. בחלק השני יגיעו כולם אל רחבה גדולה, שם יסבו יחד סביב שולחן אוכל גדול. בכל אירוע תיווצר יצירה תיאטרונית חיה ותוססת, חד פעמית.

השיחה עם דודי מעיין, יוצר העבודה (קונספט, בימוי ועיצוב), שוצפת וגדושה. כמו כהן גדול הוא מגולל נמרצות את דבריו. במהלך השיחה הוא אף מתגלה כנביא זעם נחרץ – לגבי החיים בכלל והתיאטרון בפרט. מעיין אכן יכול להיחשב ככהן הגדול של התיאטרון האלטרנטיבי בארץ. הוא ייסד את המרכז לתיאטרון עכו והיה ממייסדי מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי, ממנהלי פסטיבל עכו  וברקורד שלו כבמאי רשומות אבני דרך בתולדות הפרינג' הישראלי כמו "פונדק הרוחות" ו-"ארבייט מאכט פריי". כיום הוא חי באוסטריה ומנהל אמנותי של "האקדמיה של הבלתי אפשרי".

תת הכותרת של העבודה החדשה, "התכנסות ישראל בעתיקה",  טומנת בחובה מספר משמעויות, אומר מעיין, "יש משהו עתיק מאוד של כל שבטי ישראל בעיר העתיקה, אנחנו דנים בנושאים עתיקים מאוד – לא מקומיים או שקשורים בסכסוך כזה או אחר, אלא בעניינים עקרוניים של בין אדם לאדם, בין שבט לשבט, בין עם לעם, והאירוע כולו מציע אפשרויות אחרות לטפל בנושא מבחינה אמנותית ומבחינת התכנים".

"חלקה הראשון של העבודה מכניס את המבקרים למציאות אחרת ולשפה תיאטרונית אחרת, זה מאפשר לכל אינדיבידואל להגיע לבדו ולהתחבר לסיטואציה, להכיר אנשים חדשים, להתיידד איתם במהלך האירוע ולהגיע לחלק השני - תכלית האירוע - קבוצת אנשים מתכנסת סביב שולחן אחד וחווה חוויה ששום קבוצה אחרת לא תחווה באותו ערב והיא ערה ועדה לו.

"זו חגיגה מאוד גדולה, במובן העמוק של המילה, יש הרבה רגשות ומוזיקה. אידה קלרובה, אמנית צוענייה, מאמנת אותנו ואנחנו שרים מוזיקה שהיא בעיקרה צוענית וחלקה מקומית, שנבעה מתהליך העבודה".

"אני מאמין בלחבק את האחר כמו שהוא"

עצם ההתמקמות בעיר העתיקה של עכו עצמה ולא בהיכליה, טומנת בחובה הפתעות, מפגשים והכנסת אורחים בסמטאות, כפי שרק מקומי, כמו מעיין שנולד בעיר, יכול לגלות לעיניי הצופים. "העיר העתיקה נוכחת על כל מרכיביה - האנושיים והעתיקים", הוא אומר, "התושבים משתפים פעולה באופן אקטיבי ולקהלים שלנו מזומנת חוויה של היכרות וכניסה עמוק לתוך סמטאות העיר".

"דילגנו על אפשרות ההתקרבות ואני מבקש באמצעות הביטוי האמנותי לשנות את זה. אני מאמין בלחבק ולקבל את האחר באשר הוא, לא משנה אם הוא מכאן או ממקום אחר.

"אנחנו, מבחינה פיזית ומטפורית, לא מקבלים את עמי האזור. מנעד האומץ שלנו נע בין קטבים מאוד קרובים. אנחנו מתנהגים כלכודים - הולכים, שוקעים וטובעים. מעולם לא הגענו למצב של הרפייה, גם לא ליד הים. כל הזמן אנחנו עסוקים במתי תבוא ההפרעה הבאה - בין אם מאיתנו עצמנו ובין אם מג'יפ של משמר הגבול שישאל אותי מה אני עושה בכזו שעה ליד הים. זו לא התנהגות של אנשים חופשיים, למרות שנולדנו כאלה ואי אפשר לקחת את זה מאיתנו, לא בהפחדות ולא במתק שפתיים.

"יש באירוע התייחסות לשפות השונות וחזרה לסדר היום של היותנו עם של מהגרים, שנקלע למלחמה שבטית על קרקע, בחבל ארץ שכבר חיים בו אנשים אחרים ויש לו שפה מסוימת. אם מסתכלים על כך ככפר קטן – אנחנו סוג של אוכלוסיה שלא מקבלת את מה שיש לאזור להציע. אני מדבר במובן של חבל ארץ, לא במובן אחר. אנחנו מסרבים לקבל את מה שיש למזרח התיכון להציע במובן הטוב של המילה -  החיים ליד הים, ערכים אחרים של זמן ועוד - בגלל הרצון שלנו להחזיר את הדברים לקדמותם.

ריבוי השפות בעבודה היא סך של כל המשתתפים בה. "אנחנו מחזירים לסדר היום את המקומות שאנשים שהגיעו לארץ נאלצו לוותר על שפתם המקומית ולקבל שפה אחרת. בין היתר, הדילוג על שפת המקור תרם את התרומה שלו למה שאנחנו. ההצגה מחזירה את השפות האבודות האלו לבמה וכמעט שלא מדברים בה בעברית, זה נותן תחושה לקהל המבקרים שהם מעין תיירים בארץ זרה.

"ההצגה מזמינה לשקול את הדברים שיש לאזור להציע ומציעה אופציה טובה יותר מהתרחקות. בנוסף,  תמות שונות נפגשות – אימהות, אבות ודודים נפגשים באירוע משפחתי סביב שולחן כשפה אוניברסאלית, המתכתבת עם חיים כל שהם בעולם וגם עם חיים קונקרטיים בחבל ארץ זו".

 
"השולחן המשפחתי" (צילום: מאיר בר גיורא)

"ישראל יכולה להתגאות ביצירה האלטרנטיבית" 

העבודה מקפלת בתוכה שנים של עיסוק של מעיין ותיאטרון שלומי בשולחן המשפחתי כמרכז פולחן משפחתי, שבמסגרתו המשתתפים (21 יוצרים מתיאטרון שלומי, ואחרים) פורשים ומפרשנים את חומרי סיפוריהם האישיים בסדר דרמטי חדש.

"השולחן המשפחתי הוא קונספט שאנחנו עובדים במסגרתו הרבה מאוד שנים, כבר בקיבוץ כברי. זו הגדרת שפה ואידיאולוגיה מקצועית של יצירת יצירות תיאטרוניות ודרך שבה אנו מתכתבים עם הקהל שלנו וזה עם זה. שלושת העקרונות של השולחן המשפחתי הם אהבת העניין, אחוות המשתתפים ושיש מקום לכולם".

לדברי מעיין, יש פעולות אמנותיות שלפעמים הקהל נחשף אליהן באיחור. "בעבודה הנוכחית לקהל יהיה מפגש וחוויה שונה מהדרך שבה התיאטרון הישראלי פועל. אני מתאר לעצמי שכמו שבעבר חדשנות  בעבודות שלי הופיעה ביצירות של אמנים אחרים, היצירה הזו תיתן זריקת עידוד לתיאטרון האומנותי ותעניק לגיטימציה לדרך הזו, כבחירה אמנותית שעומדת בפני עצמה.

"אני בכלל חושב שישראל הופכת למדינה שיכולה להתגאות ביצירה אלטרנטיבית בהרבה תחומים ואני מקווה שיבוא לידי ביטוי גם עידוד מוסדי ביצירה הזו", הוא מפרגן.

"תיאטרון שלומי נתמך בסכומים שמאפשרים למקום לדמם"

על תיאטרון שלומי, שחוגג עשור ומעיין היה בין מקימיו, הוא מעיד: "זו עבודה מרתקת עם אנשים מרתקים וצנועים, כמו משפחה". בשנים האחרונות הוא חי ויוצר בווינה פרויקטים תיאטרוניים גדולים, אך מגיע ללמד ולהדריך גם בתיאטרון שלומי, שנמצא על גבול לבנון.

"תיאטרון שלומי נתמך על ידי מנהל תרבות בסכומים שמאפשרים למקום לדמם, לא לעבוד יום יום, אלא רק חצי מהזמן ובחצי השני לרוץ ולעשות עבודות אחרות במקומות מרוחקים. העבודה בשלומי קשה מאוד. לעומת זאת, אם קבוצת אמנים יכולה לעבוד בשלומי כל הזמן, זה נותן חוסן של העבודות והגוף. כרגע זה מתרחש רק בגלל שהאנשים לא מתפשרים ועושים עבודה שהם אוהבים.

"יש הרבה פוליטיקה ועיוות משווע לאן הכסף הולך. יש כמויות אדירות של כסף שהולכות למקומות שצריכים להיות במוזיאון התיאטרון ולא בתיאטרון, הכסף לא בהכרח מצדיק את הכמויות והווליום. יש מעט עשייה אמנותית טהורה, וזאת בלי לפגוע באף גוף שיוצר ומזיע. אבל השיקול האמנותי הטהור הוא קטן מאוד. אפשר למצוא ממנו הרבה בשוליים".

"התיאטרון הגדול שואב את הכוח האיכותי שלו מהקבוצות שבשוליים ובו בעת הגופים הגדולים מתייחסים אליהן בחצי בוז. אם היו מדלגים מעל מסוכת השאפתנות והטיפוח העצמי והפוליטיקות של רמיסה לטובת האחד, אם התיאטרון עצמו היה מאוד בריא ורואה את יוצרי הפריפריה כאחים שלו, התיאטרון היה יכול להתארגן אחרת. אך מכיוון שבראש התיאטראות עומדים אנשים שכאלה, אני מדבר על זה איתך, אף אחד לא מדבר בינו לבין עצמו. אנחנו יוצרים למרות ולא בזכות. האג'נדה שלנו אינה תלויה בזה ואנחנו תמיד מרגישים מלאים ועשירים במה שאנחנו עושים".

יחד עם זאת הוא מעיד כי הוא "רוחש כבוד והערכה רבה לכל עשייה. זה בוודאי תורם משהו לתמונה הכללית, אך גם כשהתיאטרון הציבורי מחדש זה קורה בתוך הקונצנזוס שלו – הוא בדרך כלל מתפלל למחזה הכתוב שעוסק בנושא שקשור ל- X , Y , Z .

"אני מדבר על עשייה שיוצרת מציאות בפני עצמה. לא כזו שאת הולכת לתיאטרון ומתחברת מהכסא באופן אינטלקטואלי, רק אם את מבינה את זה. זה מנצל אחוז קטן מהמוח שלנו. המערכת מגינה על עצמה. הרבה פעמים יש פער עצום בין דברי ההלל והשבח לבין מה שיש על הבמה. אני בעד התיאטרון החי, שאי אפשר לרמות ולסבן, ואם ישנו הוא ישנו ואם איננו - איננו.

"שום תפאורה ותקציבי ענק לא יטשטשו את זה שזה תיאטרון מת. זה נכון בכל מקום בעולם. גם באירופה יש המון תיאטרון מדהים – רואים הפקות חלולות במאות אלפי יורו, חלולות לגמרי. זו מן אינרציה כזו – מקום עבודה. לא מקום שמגיעים בו לחדוות העשייה הרוחשת. אני בתיאטרון האלטרנטיבי הרבה שנים ונמצא בעשייה רוחשת. אני עד לחוויה אחרת לגמרי מסוג אחר".

בין עכו לווינה

על פסטיבל עכו, אותו מנהלים אמנותית סמדר יערון ומוני יוסף, הוא אומר כי "עומדת להם זכות גדולה לעשייה אלטרנטיבית ולקידום החירות האמנותית והעשייה במרחב של עכו". אך לדבריו, גם כאן לא נחסך מאבק האג'נדות הפוליטיות והאמנותיות, בין התפיסה הניהולית לאמנותית. "בדרך כלל עמדתו של האמן די נחותה מול הניהול הציבורי. הפסטיבל הוא גוף ציבורי שיש בו אג'נדות שונות, אני מניח ומקווה שיהיה כיוונון של כל המרכיבים. אני מאמין בכוח האמנותי שינצח לטובת תועלת הפסטיבל. הפסטיבל השנה התקדם צעד אחד נוסף מבחינת שיפור ואיכות היכולות האמנותיות".

"אני שמח לחזור לעכו, לעיר שבא נולדתי, לבקר במקום שאני מאוד אוהב. זו מתנה גדולה. זה חלק מאוד מדויק מהסיפור האישי שלי. חלק מעלילה משובחת, שאני מגיע משם. כן, החיים יפים", הוא מעיד על חייו בווינה.

"אני בווינה כחלק מתוכנית העבודה שלי. להיות בוינה זה להיות מחוץ לישראל כחלק מתהליך הגדילה הקונקרטי שלי – מומלץ לכל אדם. לעשות עבודה שקשורה לתכלית חיי. הגעתי לווינה בעקבות עבודה גדולה שעשיתי בנושא השואה, יש קשר בין סך המרכיבים. אני כרגע עושה מה שאני בדיוק צריך לעשות ומי שבא איתי במגע גם מרוויח.

"בשבילי כישראלי זה חיוני לראות מאיפה הכוכב שלי, כדור הארץ, ולא ללכת שבי אחרי תנועות של אמונה בדת, לאום או מדינה. זה פחות מדבר אליי. גם אם מוכרים אותם באופן כוחני או נחמד הם אינם אופציה בשבילי. אני סומך על מערכת הניווט שלי". הוא אומר ומקווה כי עם סיום הפסטיבל ההפקה הגדולה והמורכבת תקבל ביטוי אחר בשלומי.

משתתפי "השולחן המשפחתי": נתי אורנן, גוסטבו בוסטמנטה, שירי ג’ורנו, שגית דמתי, קלאודיה דוליצ’י, פבלו זלצמן, ליטו זילברשטיין, אדווה לוי-גושן, איזבלה מלינרץ, דוד מעיין, דיצה משולם, ברק נחשול, פביאן פיטוסי, נטע פלוצקי, בר פסח, אלן קוג’ינסקי, אנגליקה קיסר-מעיין, מגדלנה קליין,שמחה שמשון, קארין שטאנג, מילה שמואל.

"השולחן המשפחתי" תעלה  במסגרת פסטיבל עכו 2010 בתאריכים 28-24 בספטמבר בשעה 18:00 וב- 27 בספטמבר  גם בשעה 23:00. איסוף: בסניף הדואר של העיר העתיקה (מול חומוס אבו אליאס).