"25"– זגורי ולזר מכים שוב
 
הצמד מאור זגורי ומירי לזר יודעים כנראה סוד כלשהו שהופך לתענוג את המפגש עם עבודתם -  הוא כמחזאי היא ככוריאוגרפית וכעורכת מוזיקלית ושניהם יחד על הבימוי. אולי המפתח לסוד מצוי אי שם בדרום הארץ, שממנו הגיח זגורי עם צרור חוויות ילדות והתבגרות, אלה שכבר התמודד עמן בהצגותיו "בתולים" ו"הרדופים", ובמידה מסוימת, אם כי בכיוון אחר, ב"מישהו ימות בסוף".
 
אכן, יש לו לזגורי משהו המשוחח עם תופעת המוות, והפעם כמשחק של שלושה ילדי מושב נידח בדרום, הידוע בריבוי מקרי המוות המטרידים שאירעו בו. עבור הילדים המתבגרים זה משחק ב-25 מהלכים עם הצרחה, פרשים, מלכים ומלכה ומט, שבמהלכם הם אמנם קוברים את המתים, ומתארים את תולדותיו המעליבים של היישוב, אך בה בעת הם גם נעורים אל אביב חייהם.
 
שני טור בנתה משטח במה המייצג חלקת קבר גדולה, שחורה, עם קיר מאונך גדול כמצבה גדולה המצילה על המקום, ועם שלוש קוביות שחורות ששלושת השחקנים הנפלאים – נגה שחר, ליאור חסון ודניאל סבג - בונים אתן מצבות חדשות המשמשות אותן כספסלים. האמצעים המינימליסטיים,  לאור התאורה הנבונה של שחר וורכזון  פותחים את הבמה לרעיונות הבימוי – משחק ותנועה – ובעיקר למיצוי יכולת ההבעה המרתקת של השלושה, כשכל אחד ואחת בהם יוצר דמות העוברת את תהליך ההתבגרות בשמחה, בצחוקים ובדמעות.
 
ההצגה הזאת תצטרף קרוב לוודאי לרפרטואר ההצגות שזגורי ולזר חתומים עליהם כהוכחה חדשה, אם היה בה צורך, שדור יוצר חדש ומקורי כובש אט אט את במותינו.

  "25", צילום: גיל שמרלין

"על החיים ועל המוות" – מתוך הקבר ללא תכלית
 
המעבר מהשחמט של "25" אל ההתגפפות של ליסה ג'ייקובסון עם מר המוות היה קשה מנשוא. השאלה המעניינת כשלעצמה על מה שקורה לנו אחרי שאנו מתים גררה את ג'ייקובסון, כבעלת הרעיון, כמחזאית וכבמאית אל סדרה אין סופית כמעט של תמונות המוגדרות על ידה כ"מסע פנטסטי אל עבר הלא נודע".
 
על פניה זו אמורה להיות הצגה אידיאלית לפסטיבל של תיאטרון "אחר", אלא שג'ייקובסון עושה זאת תוך שימוש מגושם של פעילות תיאטרלית-תנועתית-חזותית במופגן, שמלווה או מפרידה בין שני מונולוגים של אישה שכמעט נהרגה בתאונת דרכים ובמהלך השעות הראשונות חזתה במותה במבט מלמעלה.
 
החוויה הוויזואלית הייתה חסרת פשר וגרוע מזה, במונולוג הראשון אף הפריעה. רק השימוש בשתי בובות של זקנים על סף מותם, שיצר שמואל שוחט (שביים את גרסת הבובות של "הדיבוק") הצליח בסיועם של שני מפעיליהם לתת מושג נוגע ללב על מהות הזיקנה המגיעה אל קץ החיים.

 
"על החיים ועל המוות", צילום: רענן טל

"משורה ישחרר רק המוות" – איך קאמפ נולד
 
הפתעה מרנינה חיכתה לנו מיד אחרי "על החיים ועל המוות", שם שהיה יכול לתאר את הפארסה-סאטירה הצברית המבריקה ברוב שלביה שכתבה נטלי כהן וקסברג והעניקה לה את הכותרת "משורה ישחרר רק המוות".
 
כבר עלילת המחזה אומרת שלפנינו מצרך שיצלח רק אם יוצריו יידעו להשתמש ביצר הרע שלהם לא יהססו לגעת מיטב פרות הבשן הקדושות שלנו, קרי צה"ל וחייליו. לביתה של מנוחה בת ה-76, הסובלת מעצירות כרונית, מגיעים  סמ"ר ריחן ואהובתו, הטוראית חיננית, שני שמות שהתנחלו כבר בתודעתנו הגיאו-פוליטית. הם באים לגייס את מנוחה, שנעזרת גם בנר גליצרין כדי לחמוק מטעותם וגם בנכדה בן ה-17 יוסי שחולם כבר צה"ל, ובגדול.
 
תוך כדי כך הם שרים, הם מאיימים, הם מוכים וחבולים וכשהם מצליחים במשימתם המספר של החיילת החדשה שגייסו לשורותיהם , יורכב מצירוף המספר החקוק על זרוע ומסמל השירותים שהיא מרבה לבלות בהם. יותר מזה אסור לי לחשוף לטובת באי ההצגה הזאת שמאיימת לרוץ כעוד יצירת קאמפ "שמאלנית", ר"ל.
 
ג'ייסון דנינו הולט, בהזדמנות הראשונה שהוא מביים, עיצב הצגה קצבית, מוטרפת כראוי עם בהט קלצ'י המקסימה כסבתא מנוחה, איתי זבולון הג'ינג'י האנרגטי כסמ"ר ריחן, רועי גוראי הווירטואוז כנכד יוסי ולא פחות מזה כנר גליצרין שרבים היו שמחים להיעזר בשירותיו הטובים. ואחרונה חביבה מאוד ובמיוחד הטוראית חיננית במשחקה המדויק של גאיה שליט"א כ"ץ, שגם עיצבה למופת את חלל הבמה ואת התלבושות, והסתייעה בתאורה מצוינת של עדי שמרוני. גל לב עיטר במוזיקה מקורית מצוינת שהשלימה את שירי צה"ל הנלהבים. 
 

"משורה ישחרר רק המוות" (צילום יואן שגב)

"השולחן המשפחתי – התכנסות ישראל בעתיקה"- חזון חידתי 
 
פעם הייתה זו העיר העתיקה של ירושלים ששימשה לדודי מעיין אבן דרך חשובה למכלול יצירותיו בארץ ובחו"ל שבה הוא מרבה לשהות בשנים האחרונות. השנה, במלאות עשור להקמת מרכז שלומי לתאטרון אלטרנטיבי הוא הוסיף את העתיקה של עכו למרקמי הסאגה המשפחתית שבה הוא עוסק כבר יותר מעשרים שנה.
 
זהו פרק חדש ומורכב, חידתי יותר מבעבר, שבחלקו הראשון כולל סיור בסמטאות עכו, כשהקהל נחלק לכמה קבוצות. הקבוצה שלי זכתה במדריכה המרתקת קלאודיה דוליצ'י, שהחליפה בגדים, דמויות, מצבי רוח ושפות במהלך המסע שנמשך כשעה וחצי.

"השולחן המשפחתי", צילום: מאיר בר גיורא

חלקו השני של המופע השאפתני התקיים בחפיר, שבו הוקם שולחן ענק שהקהל ישב מארבע כנפותיו, והשחקנים הרבים של מרכז שלומי חגגו עליו, שרו, צעקו, התלבשו, החליפו בגדים, חילקו חומוס, חמוצים, יין ומים, עלו וירדו בפתחי הבמה הענקית במין חיזיון שבמיטבו הזכיר לי את הפסוק "כי הנה באו מרחוק, קדמה וימה..." אך כאמור הותירו אותי תוהה על משמעות ופשר ההתרחשויות.
 
לצוות הגדול של שחקנים, מוזיקאים, מעצבים ושותפים להרמת המבצע הזה מגיעות כל המחמאות על התמסרותם המלאה לחזונו של מעיין.