קומדיה ישראלית מהנה בבית ליסין עוקצת בחביבות נושאים קדושים כמו משפחה וסביבה
בלי בשורות איוב
המחזאית גורן אגמון, וככל הנראה גם ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין, ואבישי מילשטיין, הדרמטורג של התיאטרון, לא ייעלבו קרוב לוודאי למקרא הקביעה כי "אמא מאוהבת" איננו מחזה חשוב, או ציון דרך בדרמה הישראלית. תיאטרון, הם יאמרו ודאי, ניזון ממגוון רחב של מנות. לא כולן עיקריות (וממילא אין הבטחה שאלה גם יהיו הכי טעימות), ואפשר לשבוע גם ממנות-ביניים כמו זו שבישלה אגמון.
ואכן, "אמא מאוהבת" הוא בז'אנר הזה של מנות ביניים, כתוב טוב, בקלילות, עם עלילה שאיננה מתחפשת לבשורת איוב על מצבה הקיומי של האומה או של היקום. במלים פשוטות, זהו מחזה שרבים כמוהו (וגרועים ממנו) עולים ויורדים אצלנו כמו בכל בירות התיאטרון, ובדרך כלל על הבימות ה"מסחריות" שאצלנו נטמעו כבר מזמן בתאטרונים הרפרטואריים המסובסדים. מחזות אשר בעיקר בזכותם מתגאים התאטרונים שלנו באיזון תקציבי ואולי גם ברווח קטן.
עלילת המחזה מתחילה בשובו המפתיע של עומר לישראל, יחד עם בת זוגו גבי, יהודייה כשרה מארגנטינה, שבה חיים גם אחיו ואביו, הגרוש מאמם מיכל, עורכת-דין שבחצי השנה האחרונה מנהלת זוגיות עם נביא הזעם של התנועה הירוקה, הווטרינר ד”ר מתי, תחת עינם הלא כל כך מאושרת של הוריה, הילדֶה ופנחס.
עומר בא עם חברתו הנלהבת לגייס כסף למיזם המצית את דמיונו וכבר סיבך אותו בחובות: הוא קנה הר בפנמה, השותף ברח והשאיר לו את כל החובות, אביה של גבי הלווה לו 300-200 אלף דולר שאותם גייס בשוק האפור, וצריך להחזיר לאלתר. לאמא יש חסכונות, הוא יודע. לאמא יש גם חובות כלפי ילדיה, הוא מאמין – והסבתא אף מחזקת את תביעתו.
אבל לאמא יש אהבה, וטוב לה עד כדי כך שבעת היעדרו של בנה היא השקיעה בה את הון אהבתה ואת ממונה. את גינת הפרחים היפים שהבן טיפח היא המירה בצמחי ירקות מאכל, במסגרת המעבר שלה לצמחונות מאושרת והשתקעותו של הגבר החדש בחייה בדירתה, יחד עם בעלי החיים השונים שהביא עמו מהקליניקה, ויחד עם מאבקיו האלימים נגד עינוי בעלי חיים, ויחד עם שאיפתו להיבחר לכנסת.
בימוי ומשחק מהנים
בכל העניינים האלה יש לגורן אגמון מה לומר והיא עושה את זה במיומנות ובהומור שהיא מערימה על נושאים שמבחינת התקינות הפוליטית הייתה אמורה אולי לתת להם כבוד והוקרה, אבל בחרה לעקוץ אותם.
יחסי הורים וילדים, קריירה ועצמאות כלכלית של נשים, הצלת בעלי חיים ממלתעות התעשייה הרפואית, הקוסמטית והמזונית, וכל הירוק הירוק הזה שמבקש לכוון את נתיב חיינו זוכים לסְטירה בסגנון מלטף. ודווקא – ובאותו הפוך על הפוך – היא נראית כמפרגנת למי שמייצג את הישראלי הנדל"ני שמחפש את ה"מכה" באמצעות ההון של הזולת.
כל זה עובד טוב מאוד בבימויו הקולח של גלעד קמחי, בתוך תפאורה עניינית של ערן עצמון, תאורה מעשית של רוני כהן ומוזיקה מחויכת של אמיר לקנר. לרשותו של קמחי עמדו ששה שחקנים שהוא היטיב לנצל את נתוניהם הטבעיים והם נהנו בעליל מרעיונותיו ומתפקידיהם וגם משלל התלבושות המצוינות שגייס עבורם יוסי בן-ארי.
עידו ברטל נמרץ בתפקיד עומר, הצבר שמאמין כי ההורים חייבים לו והוא שווה זכויות בביתם, וענת מגן-שבו, במבטא ארגנטיני מובהק, מצחיקה בניסיונה להתערות במצב ה"ישראלי" שנקלעה אליו. אסי לוי, שנראית אולי צעירה מדי לתפקידה כאם, מרשימה בעיקר כשהיא מתעוררת מעיוורונה למצוקה שאהבתה יצרה אצל בני משפחתה. דודו בן זאב בתפקיד הווטרינר-המטיף-הירוק מצליח להביא גם את האידאליזם הנלהב וגם את ההתנשאות צדקנית על הזולת. וכהרגלם בקודש, מרים זהר ואילן דר, כל אחד לחוד ובעיקר כשהם יחד, גונבים את ההצגה בכל משפט ומחוות פנים.
אז בהחלט, לא מחזה חשוב, ולא תיאטרון חתרני. אבל גם אני נהניתי.
03/10/2010
:תאריך יצירה
|