איבר אבוד ושלוש נשים גדולות
 
עיסוקו המתמכר של חנוך לוין בגוף האדם ובאבריו, בהפרשותיו וניחוחותיו כמו גם בגרגרנותו ותאוותיו, מגיע לאחד משיאיו במחזה "איחש פישר" שאותו כתב בשנת חייו האחרונה, והופיע בכרך המחזות שהתפרסם רק אחרי מותו. ניתן לשער כי אם לוין היה מספיק להכשירו ולביימו המחזה היה עובר אי אלו שינויים, אולי תוספות ואולי קיצורים, ואפילו הקצנה רבה יותר.
 
בהיעדרו, הטיל התיאטרון הקאמרי על רוני פינקוביץ' לביים מסע מצחיק עם דמעה אחת, אולי בראשיתו, אולי בסיומו, שבו איש אחד ששמו איחש פישר יוצא להציל מנשייה את האיבר הקטן, שכבר גדול לא יהיה, לאחר שזה נשמט מגופו אל האסלה תוך כדי פעולה. “הוא גרם לי הרבה טרחה בחיים... אבל בלעדיו אני לא פשוט לא איחש פישר", הוא מקונן על האבידה.
 
האירוע הקטן הזה הופך לעניין גדול מאוד, והמסע של איחש איננו מסע תענוגות גם אם במהלכו הוא מגיע למונטה קרלו ואפילו אל חדר המיטות של נסיכת מונקו. והיא רק אחת משלוש הנשים הגדולות – ובעיקר בממדי גופן – שנוקבות את מחיר התהילה והאכזבה שעליו לעבור לפני שישוב אל האסלה, יישב עליה ויתהה תהייה אקזיסטנציאלית: “מה עושים עכשיו – זו השאלה הגדולה. אני חושש שלא כלום".
 
פינקוביץ', במאמר שכתב לתכניית ההצגה, מתאר את תחושתו ש"איחש פישר" הוא מעין תיאור של "מסע בגיהינום הפנימי, בתוהו של חיי נפש סוערים” וכתוב במבנה שהזכיר לו את "התופת" של דנטה. הוא אפילו מביא במאמר מעין הוכחה לקשר הזה, שאותה מצא במקרה בנוסח המודפס של המחזה.
 
זה קורה באחת התמונות הפיוטיות של המחזה, כאשר איחש פישר נתקל בדייג הזקן ברונכוס שקורא לאורו של כוכב בודד בספר ישן על חידושים מדעיים שהתיישנו. באחת השורות מופיע שמו של ברונכוס כ"ברטראן", פעם אחת ויחידה. וברטראן הוא המשורר ביצירתו של דנטה, שראשו הופרד מראשו והוא נידון לשוטט בשאול כשראשו הכרות בידיו, מתנדנד כפנס. בהמשך מעביר ברונכוס הדייג את הפנס שלו לאיחש כדי שימשיך לחפש את האיבר החיוני שלו.

 
קרן מור, שמואל וילוז'ני, מוטי כ"ץ, צילום: יח"צ

מונולוג וירטואוזי של וילוז'ני
 
המשוואה של פינקוביץ' נמשכת, ובמידה רבה של היגיון, אל האולם הידוע כ"קאמרי 3”, או אולם-המלט, שבו מתרחשת ההצגה החכמה שביים, ומתאים – בלי ספק – לתיאור מסע ארוך דרך ארבע כנפותיו המקיפות את הקהל. המיקום הזה הוא בכל מקרה אחד הגורמים העיקריים לעיצוב ההצגה שהוא ביים, עם תפאורות ותלבושות מרתקות של אורנה סמורגונסקי, תאורת עומק של קרן גרנק ותנועה רכה של ההולכים במסע בעיצוב רננה רז.
 
ויש גם מוזיקה נפלאה של יוסי בן נון, כולל פזמון "הנה טובעת ספינתנו” שארבעת בתיו רומזים אולי (על אחריות הפרשנות האישית שלי) למשהו גדול שנשמט גם לנו תוך כדי עמידתנו האיתנה. "אין הגה... העוגן נקרע... נפל גם הדגל... שקעה הספינה... אמריקה, אנחנו באים!”
 
כרגיל אצל לוין, הכל קם ונופל על הבמאי והשחקנים, ובמקרה הזה מדובר בהצגה איכותית בתפיסת הבימוי של פינקוביץ' ובעיצוב המדויק של המשחק לכל אחת מהדמויות, ובראשן איחש פישר במשחקו הווירטואוזי של שמואל וילוז'ני, שנראה כי התפקיד הזה נכתב במיוחד עבורו.
 
למעשה המחזה כולו הוא מעין מונולוג ארוך, וידוי כואב, יומן מסע מפרך, של איש אחד שבמהלכו אנו פוגשים גם כמה מהדמויות שבהן הוא נתקל מאז שקרה המאורע המרעיש שלו. באולם הקטן, כשהוא נע הנה והנה בין שני גושי הקהל הארוכים, וילוז'ני חשוף לחלוטין בכל ניע זעיר כגדול. וזה מרתק לראות אותו שולט שליטה מוחלטת במבע עיניו, בכל תנועה וצעד של גופו, בעיוותיו, בביטויי הכאבים, ובהתאמה מוחלטת של קולו ודיבורו לכל אלה.
 
לצידו ובדומה לו קרן מור המגלמת במרץ ובחיוך-סמוי את שלוש הנשים שחורצות את גורל הקטן של איחש. היא גדולת ממדים בהגזמה, לבושה בהוד והדר ובצבעוניות משתנה. לכל אחת מהנשים האלה יש גם מאהב-בעל-בן זוג, שאותם מגלם ערן שראל, כמעט בלי אף מילה אחת, אבל בפיזיות ופומפוזיות אופראיות.

 
קרן מור, צילום: יח"צ

מוטי כ"ץ מגלם בדייקנות נוקבת את הדמות הכפולה "הדב משה", כפרמדיק נהג האמבולנס שנקרא לשלות את האיבר מהאסלה, וכאינסטלטור לאחר שעות העבודה שגם הוא אינו מצליח במשימה. כ"ץ גם יגלם בהמשך ביפניות מושלמת את אקירא, נציג המזרח במערב הזוהר של מונקו. אלברט כהן הוא ברונכוס הדייג, שהפיוט הלויני יושב כל כך טוב בגרונו מימים ימימה. יוסי רחמני וסיימון קריכלי משלימים את רשימת המשתתפים בסדרה של תפקידים זעירים ואילמים.

 
ערן שראל, צילום:  יח"צ

"איחש פישר" הוא מתנת אחרי החגים של הקאמרי לאוהבי חנוך לוין. לא כדאי לוותר עליה.