רצח יפה כל כך
אין כמעט מחזות שמחברם לא השלים את כתיבתם, והם נותרו כטיוטות, יכולים להיחשב ליצירת-מופת קלאסית. אבל "וויצק" של גיאורג ביכנר הוא היוצא מן הכלל, וגאונותו כובשת עד כי בעיני רבים, פרשנים, במאים, אנשי אקדמיה ומבקרים, הוא בכל זאת המחזה המושלם ביותר על עלובי החיים, הכורעים תחת עלבונם ומשתחררים ממנו באמצעות פשיעה.
מעבר לכך, ומשום כך, כל העלאה בימתית של "וויצק" היא בבחינת אירוע, המוליד ציפיות לבשורה חדשה. לא לשם פיענוח עלילתו, הברורה ומדויקת מאוד בפרטיה, אלא לשם חיבורו לתודעה חדשה, חברתית מקיפה או רק אמנותית-בימתית, שהיא בת זמנה של הצגתו. האתגר עצום ורב, ולא רבים עומדים בו.
עלילת המחזה, המתבסס על אירוע אמיתי – רצח שהיה בלייפציג בקיץ של 1824 – מתארת בסדרת תמונות, קצרות בדרך כלל את וויצק, חייל פשוט ועני, אב לילד ללא נישואין. כדי לפרנס אותו ואת אמו הוא מסכים להיות שפן נסיונות "מדעיים", לסבול השפלות של מפקד הגדוד ולהיכנע לקנאה כאשר רב המתופפים לוכד את תשומת לבה של מארי, אהובתו ואם בנו. סיפור על רצח ידוע מראש המוגדר על ידי הסמל כ"רצח יפה כל כך שכבר מזמן לא היה לנו".
ביכנר לא כתב מחזה מתח, אלא מה שנחשב כמחזה-מחאה וככתב אישום נוקב כנגד חברה הרומסת את היחיד, משתלטת על חייו ומנסה לדכא עד עפר את חירותו ואת מחשבתו, ומוליכה אותו צעד אחר צעד אל סופו כרוצח. אך גם התיאור הזה הוא חלקי. כי ביכנר יצק את וויצק כאיש בעל תודעה מורכבת, דתית, אנושית וחברתית שמתהפכת בקרבו, עד כי הוא שומע קולות ורואה חזיונות כמי שנטרפה עליו דעתו, ורק אדם אחד, חברו אנדרס, מאזין לו, גם אם אינו מבין את פִּשרו.
"וויצק", צילום: יח"צ
מיהו המטורף ומיהו השפוי?
יש במאים ששומרים את המחזה הזה לשלב שבו הניסיון שצברו ייתן להם תנופה כאשר יחליטו שבא המועד לביימו. אך יש גם במאים שהמחזה הזה בוער בעצמותיהם מנוער, אולי משום שלמדו אותו, אולי משום שראו הצגה שלו, ואולי גם משום שהתוודעו אליו דרך האופרה של אלבן ברג. והם נחפזים להיאבק, להתגושש, ולהכריז באמצעותו על יכולותיהם. לעתים זה אפילו מצליח.
אבל רק מעטים הם אלה שעושים עם "וויצק" את צעדם הראשון כבמאי, ועוד יותר נדירה התופעה שבה שחקן מוערך, שתפקיד וויצק גזור למידתו, נכנס לגוב האריות הכפול – כבמאי מתחיל וכשחקן מנוסה. ולו רק מבחינה זו לבדה איתי טיראן ראוי להערכה מלאה. מה גם שבשני הכובעים שהוא חובש בהצגה הזאת הוא מגיע לכמה הישגים של נועזות ושל דמיון יצירתיים.
התפיסה הפרשנית של טיראן להצגה הזאת מופיעה בארבע שורות החותמות את תיאור העלילה כפי שהוא מופיע בתכניית ההצגה: “וויצק, גם בראי זמננו, מעלה שאלות נוקבות לגבי העולם בו אנו חיים. האם אנחנו קרבנות המערכות שיצרנו. מערכות שבעצם נועדו להגן עלינו? האם אנחנו חלק מניסוי? מיהו המטורף ומיהו השפוי?”
בהמשך לכך ניתן לראות את ההצגה כניסיון מעניין ומורכב של טיראן לתת לתפיסה הזאת ביטוי מובהק, לעתים מוקצן מאוד וחשוף תחת אור יוקד, שאינו מותיר מקום לדמיון של הקהל. הכל גלוי. אבל גם עמוס תיאטרליות. פה ושם בנוסח בית המשוגעים של "מארא/סאד", או בגרסה מנוכרת נוסח ברכט, ואפילו מזכיר את הקרקס של דלית מילשטיין ב"ארץ בושת" (למרות שוויתר על תמונת הקרקס במחזה של ביכנר).
"וויצק", צילום: יח"צ
שירים של טום וייטס
טיראן מיקם את העלילה במחלקה פסיכיאטרית סגורה, שטל שחם עיצבה לפרטיה וציידה אותה בכלי עינויים, וגם בתלבושות, כולל כתונות כפייה, וכלי נגינה שייצר שלמה שביט, שהמאושפזים מנגנים בהם בהדרכתו של אסף רוט ובניהולו המוזיקלי של נדב רובינשטיין שבעצמו מופיע כמאושפז מן המניין. המוזיקה, יחד עם התנועה בעיצובו של גיא אלון, מוסיפות חיים וצבע תחת פנסי התאורה הקלינית-תיאטרלית הנהדרת של יעקב סליב.
טיראן, יחד עם אחיו אלון, כבמאי משנה, בנה מחלקה שכל המשתתפים הם המאושפזים בה, והם גם ערבים זה לזה, גם המענים או שותפים לעינוי של עצמם או של זולתם. זה איפשר לו לעצב דמויות מאופיינות מאוד, לוותר על תמונות או דמויות שאינן משרתות את העלילה הליניארית שעיבד, בנוסח המזכיר את זה של אלבן ברג.
הוא אף צירף לטקסט המקורי של המחזה, המוגש בתרגום חי מאוד של דורי פרנס, מכתב של ביכנר, שהוא מעין "אני מאשים" של מכונת השלטון. ומעל לאלה גם שירים שהמאושפזים שרים, בקבוצה או כיחידים, בהדרכתה המצוינת של דוקי עצמון.
את השירים, המגבירים את מרכיב המחאה של ההצגה, כתבו טום וייטס ומריה ברנאן, כפי שמצוין בתכנייה, תוך אזכור ראוי ונפרד של העובדה שהם תורגמו על ידי דורי פרנס. אבל בה בעת מפתיעה ההתעלמות – שנראית כמכוונת – מהעובדה שהשירים האלה נכתבו עבור הצגת "וויצק" בגרסתו של הבמאי רוברט ווילסון שהועלתה בניו יורק לפני עשר שנים, ואחר כך גם באירופה, והופיעו בדיסק BLOOD MONEY.
אלא שבגרסה הזאת, שבה כל המשתתפים הם "מאושפזים", מתעמעם כמעט לחלוטין עולמו של וויצק. גם ההחלטה של טיראן להשמיע את הקולות שרק הוא שומע (בדמיונו, לפי ביכנר) ומגיב עליהם, מנטרלת למעשה את חידתו, והוא הופך להיות מעין שעשוע של הקבוצה.
אחת הברקות הבימוי של טיראן קבעה שאנדרס, ידידו של וויצק, יהיה נכה רגליים ולאו דווקא "משוגע" מובהק כאחרים, אלא בעל רגישות ועדנה המתבטאים היטב במשחקו המרגש של ערן מור. כך גם ביחס לדמותה של מארי, שאת אי שפיותה מייצגים ניסיונות התאבדות הנרמזים בתחבושות שעל פרקי ידיה, ואילו שפיותה מתבטאת בעיקר במשחקה הלוהט-סוחף של רותי אסרסאי. שניהם מעניקים את הממד האנושי העל-שגעוני לטרגדיה של וויצק.
טיראן כוויצק איש הרוח
לעומת זאת, ולא בלי היגיון מסוים, טיראן מוותר למעשה על הקו המפריד, אפילו אם רק לכאורה, בין השפוי למטורף. וזאת משום שבגרסתו כולם מטורפים. כך הוא מעצב את משחקם המצוין של אלון דהן כמפקד מתעלל, עודד ליאופולד כרב מתופפים מאצ'ואיסטי, וגיל ויינברג בהתפרצויות מאיימות כמש"ק – שלושתם כנציגי השלטון והכוח האלים.
כך הוא מאיץ את משחקו המוטרף בקיצוניות של אורי רביץ בתפקיד הרופא – נציג המדע שהופך את האנושות לשפן ניסיון נצחי, וכך הוא מציב את אובדנו של הכומר, שאותו מגלם ערן שראל בנחישות של מקונן. נועה שבתאי מצטרפת אליהם כמאושפזת המגלמת את השכנה הצדקנית של מארי. אבל ככל שהם משכנעים, העובדה שהם בראש וראשונה מגלמים קבוצה של מאושפזים פסיכוטיים מקהה את עוקץ תִפקודם המקורי כדמויותיו של ביכנר.
נותר עוד התפקיד של וויצק שאיתי טיראן מעצב ומגלם אותו בתפיסה מקורית בפני עצמה כאינטלקטואל, כמעט כאיש אקדמיה, שנכלא במחלקה הפסיכיאטרית על שום חירות הרוח והמחשבה שלו. טיראן עושה זאת בצורה מושלמת, ואפילו מסמן אפשרות מסוימת של הפרעה מוטורית, שבעצמה מסמנת הפרעה נפשית. אבל בסופו של חשבון הוויצק הזה נותר קר עד הסוף, וספק אם מתוך כל הרעש והמהומה סביבו הוא יכול לעורר אמפטיה לעניינו.
בסיכומו של דבר, “וויצק" זה שנחצב ועוצב בידיו ובתפיסתו הרדיקלית של איתי טיראן מצליח ליצור תמונה בימתית מסקרנת לכל אורכה, עם כמה הברקות ורעיונות יפים כשלעצמם, אפילו אם פה ושם בהקצנה מוגזמת. ובעיקר, זוהי בכורת בימוי שמתמודדת ברצינות עם מחזה קשה. ראוי וכדאי בהחלט לראותה.