וויצק בן זמננו
דימויו של אדם גייסט, האנטי גיבור של המחזה הנושא את שמו, כוויצק בן זמננו, הוא הפרשנות הטבעית ביותר לדמותו כפי שהיא מתוארת במחזה מאת דֶאָה לוֹהֶר. סמיכות הבכורות המקרית השבוע של שתי ההצגות, זו של "וויצק” בקאמרי וזו של "אדם גייסט" בתמונע, מחזקת את הזיקה בין שני האנטי גיבורים ההולכים בעקבות גורלם דרך נתיבי העינויים של טירוף מערכות.
עלילת "אדם גייסט" מתרחשת בעיר קטנה בגבול גרמניה-אוסטריה, מתחילה לכאורה בתמונה שבה הוא נפרד מאמו, שגסיסתה הוסתרה מפניו על ידי משפחתו והבוס שלו במפעל שבו הוא מועסק אחרי שנפלט ממערכת החינוך המיוחד. הוא אינו יודע מי אביו. הוא אלים בתגובותיו – וכבר שלף אגרוף וסכין. הוא רגיש, והוא מזהה את העוולות ואת תחלואי הסביבה החונקת.
אך כשם שהוא נאבק נגדם, כך הוא נמשך אל אנושיות וחום. וכשם שהוא פועל בלהט ובכוח של "צדק", מציל בגבורה אנשים שנלכדים בבית העולה באש, מחסל חייל המאיים להרוג זקן וילד ללא סיבה, כך הוא נחשף לחולשותיו, אונס ורוצח, ושוקע אט אט בבדידות של גורלו.
יתרונו הגדול של הפרינג' שהוא יכול להביא אל הקהל מחזות כאלה בלי לחשוש מערעור הבסיס שעליו הוא יושב, ולהישאר ניצב על עומדו ואפילו מחוזק. כאלה הן ההצגות שמעלה בשנים האחרונות לילך דקל-אבנרי בתאטרון תמונע, ועתה, במסגרת העונה הגרמנית היא שבה ומאשרת את הדימוי שלה כ"במאית הגרמנית" של התאטרון הישראלי, כלומר זו שהמחזות הן עבורה אמצעי עזר לחיפוש אחר הגד בימתי אישי.
"אדם גייסט", צילום: גדי דגון
הצגה משוכללת של לילך דקל-אבנרי
על פניו נדמה כי בהצגה החדשה, העולה בשיתוף עם מכון גתה, היא מותחת את גבול הביטוי שלה לקצוות. אבל למעשה, הבימוי שלה ממוקד מאוד, גם כשהיא באמת ובתמים ממריאה, ומתבוננת במחזה, בסיפור ובדמויות כאילו ממעוף ציפור טורפת.
משם, בהצגה הזאת כל חושיה מכוונים אותה לעברו של האנטי גיבור, זה שמעניין אותה ומרחיב את מוטת כנפיה כשהיא צוללת ברעיונותיה לעברו של אדם גייסט, שהוא וויצק החדש, בן העת המאוחרת של המאה העשרים, פרי שכלולו הרוחני של העושק החברתי-מוסרי שצמח ועלה באירופה – ובמערב בכלל.
זה איננו מחזה קל, שפתו נעה בין חספוס לפיוט, שמועברים מצוין בתרגום של רן הכהן שממקם את הטקסט ברבדים שונים של העברית, ורצף התמונות שלו נראה לעתים כנהר העולה על גדותיו, גם אחרי קיצור ניכר והידוק שעשתה בו הבמאית, בסיוע הדרמטורגית ליאת פסברג.
יתרה מזאת, דקל-אבנרי בנתה סביב המחזה הצגה משוכללת מאוד, בתוך חלל במה ותאורה שעיצבה איריס מועלם, ובמרכזו לוח זכוכית גדול המשמש בין השאר, כמסך להקרנת סרטוני וידיאו, בהפקה ועריכה של נמרוד צין, וכולל בין השאר אנימציית מאווררים שיצר אושרי אילוז ומסמנת, יחד עם תנועת הלוח הגדול, את השחיקה והגריסה שאדם גייסט עובר בדרך אל חדלונו.
הדימויים הבימתיים שיצרו הבימוי והעיצוב מעניקים להצגה רוחב ועומק, גם אם לא תמיד ברורה הכוונה של פרט זה או אחר, כמו גשם בועות הסבון היורד באחת התמונות ודווקא על יושבי השורה הראשונה. זה אמנם יפה למראה, אבל גם מסיט את תשומת הלב מהנעשה על הבמה ומהנאמר בה. כך גם המוזיקה המרשימה של קרני פוסטל ואורפז אגרונוב, שברגעים רבים מושמעת בעוצמה מוגזמת המבליעה את הנאמר, למרות השימוש במיקרופונים אישיים או כלליים.
יפתח אופיר במשחק רגיש ולוהט
אבל בעיקרה זו הצגה הנסמכת אל רעיונות העיצוב האנושי, של גלריית הדמויות הגדולה המלווה את אדם, המוצגת על ידי ששה שחקנים המחליפים בצדי הבמה את תלבושותיהם – בעיצוב של ענבל ליבליך – ואת תפקידיהם, שטליה בק ייעצה בעיצוב תנועתם.
השישה יוצרים "מקהלה יוונית" שתחת שרביט הבמאית מתבוננת, מעירה, וגם משתתפת במתרחש. לכל אחד מהם יש את רגעי השיא של משחקם במגוון הדמויות שהם מגלמים, כבני משפחה, כצרכני סמים, כחיילים, כבריאים, צליינים ועוד. לני שחף, יערה רשף, אלון אופנהיים, בני אלדר, עזר קלמנוביץ ואייל שכטר חיים באנרגיה את תפקידיהם המתחלפים, ויוצרים מרבד אנושי מגוון, כקבוצה הומוגנית וכיחידים.
ועל המרבד הזה ניצב, צועד וכורע אדם גייסט במשחק רגיש ולוהט של יפתח אופיר. זהו התפקיד הרביעי של אופיר בתאטרון תמונע, שלישי בבימויה של דקל-אבנרי. מהרגע הראשון, כשגבו אל הקהל, ספון בין בני המשפחה, ורק קולו נשמע, אופיר יוצר את זהותו הכואבת של גייסט. ומשם, עם היחשפות פניו, ואחר כך במחוות עיניו ובגופו המתפתל-מתעוות, משחקו שופע כמעיין סוער של רגשות, רכים או קשים, מרחמים או זועמים, והופכים לכוח המניע אותו אל ההקצנה של סכין מתקפלת ואלימות.
הבימוי של דקל-אבנרי, משחקם של יפתח אופיר וחבריו, העיצוב החזותי והסיפור האנושי שהם מספרים הופכים את "אדם גייסט" להישג חשוב ומשכיל.