הפשטה של הסיפור

חודשים ספורים עברו מאז העלתה שרון אייל את BILL עם להקת בת שבע וגרפה תשואות והערכה מכל כיוון. כבר אז היה ידוע שלא יחלוף זמן ארוך והיא תשוב ותיצור עם הלהקה האחות, אנסמבל בת שבע, יצירה שאפתנית לא פחות, ולו רק על שום היותה מיועדת לביצוע עם התזמורת הפילהרמונית בפתח עונת הקונצרטים ה-75 שלה.

היצירה שנבחרה, "פטרושקה" מאת איגור סטרווינסקי, היא השלישית שכתב עבור הבלט-רוס של דיאגילב, אחרי "פולחן האביב" (שבוצע בפילהרמונית לפני שנתיים עם תיאטרון "קליפה"), ו"ציפור האש". וכמו שתיהן, גם ל"פטרושקה" המתוארת כ"בורלסקה בארבע תמונות" יש סיפור עלילה, שמתחיל בחגיגה עממית ססגונית, מתאר את דמותו של פטרושקה, הבובה, וממשיך עד לתמונת מותו.

שרון אייל בחרה לוותר על העלילה, אם כי לא על הרעיון המופשט של פטרושקה – ודמותו הפותחת בסולו מחודד מאוד, פראי, עוברת הכפלות בהמשך, כאילו נמסרת באמצעות הקבוצות המלוות אותה מסולן אחד למשנהו, עד שהיא נפרדת וחותמת את היצירה החדשה.

זו היא הפעם הראשונה שאייל יוצרת מחול על מבנה נתון של מוזיקה. זוהי דרישה כמעט תוקפנית כלפי מי שתהליך עבודתה בונה תנועה וצליל בצירופים של השלמה וניגודים. המקצבים והתהליכים של המוזיקה, החזרות על מוטיבים, הווריאציות, שינויי הקצב, ואפילו צבעי הצליל השונים של כלי התזמורת, אינם מאפשרים לכוריאוגרף להימלט. אבל יחד עם זה, הם מעוררים את הדמיון היוצר, וכפי שאייל מוכיחה הפעם, וכפי שעמנואל גת הראה ב"פולחן האביב" א-לה-סלסה שלו, הם פותחים את המוזיקה לכיוונים מופשטים מעלילתם הסיפורית, ויוצרים סיפור של תנועה, המתרחש בה בעת עם התנועה הריתמית-מלודית של המוזיקה.

מבחינות רבות התוצאה של הניסיון החדש הזה של אייל "פטרושקה" דווקא משיק ליצירתה הקודמת BILL, וליתר דיוק מתקיימת בין שתי היצירות התייחסות דומה לזו הנוצרת באמצעות מראה. מראה דו צדדית, במקרה הזה, שחילופי הצדדים בין סוגי ההשתקפויות יוצר חלק נכבד של המרקם המייחד כל אחת מהיצירות.

בשתיהן הרקדנים מופיעים בתלבושת אחידה שאייל עיצבה יחד עם גיא בכר, שותפה ליצירה כולה. הם בחרו בגד גוף בצבע הגוף, והפעם עם הדגשת כתפיים באמצעות כותפות שבמהלך היצירה נשלפות החוצה, וצבען שחור אצל הבנות וצבעוניות אצל הבנים. במקום העדשות הכחולות לעיני הרקדנים ביצירה הקודמת וגון הפלטינה שהודבק לשערם, יש הפעם פאות נוכריות שחורות, זהות לבנות, א-לה-שפרה מה"האח הגדול" – וטבעיות יותר לבנים.

"פטרושקה" מאת שרון אייל (צילום: גדי דגון)

הרעיון של אייל בהפשטה הזאת היא שבכך היא מאתרת, לעצמה ולקהל, את הצבע האישי הפנימי של כל אחד מהרקדנים, וצירוף הגוונים יוצר חוויה חזותית שונה. זה עבד נפלא עם הרקדנים המנוסים של בת שבע, זה עדיין לא מרוויח נפח עם האנסמבל, למרות שהלהקה הצעירה עומדת באתגר בכבוד.

אף כי ברור כי היצירה עדיין לא הגיעה למיצוי המירבי של תביעות הכוריאוגרפיה התוססת שלה - שדורשת ביצוע אחיד ומדויק -החוויה התנועתית מתרחשת.  מי שכבר מצליחים להתקרב אל היעד הם הרקדנים הסולנים – שבהתאם למסורת המחול החדשה אינם מקבלים את הקרדיט האישי המגיע להם, ובמקרה הזה עדיין אינם מוכרים כדי שהמבקר יוכל לצפצף על המסורת ולהחמיא להם או לייסרם.
 
מכשול בפני עצמו למיצוי המושלם של היצירה הוא בנסיבות העלאתה, כלומר במסגרת קונצרטים למנויים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. ראשית משום שיש הבדל בין ביצוע מוקלט כלשהו של המוזיקה – שעמו עבדו אייל והרקדנים במהלך בניית המחול – לבין הביצוע החי של התזמורת. שהרי מדובר בשני גופים קבוצתיים נפרדים, שאינם מורגלים בשיתוף, ובשניהם יש תזוזות ביצוע מהופעה אחת לאחרת.

בדרך כלל התזמורת במופעי בלט או מחול יושבת למרגלות הבמה שעליה רוקדת הלהקה, והמנצח מתבונן בריקוד  מלפנים. בהיכל התרבות ויתרו על הושבת התזמורת בבור שמתחת לבמה, ובמקום זאת בנו עבור המחול במה גדולה שפולשת עד השורה השנייה באולם, ואילו התזמורת נדחקת לשליש האחורי של הבמה, כשזובין מהטה מנצח עליה בגבו אל הרקדנים.

אולי משום כך – ומתוך התחשבות מסוימת בעובדה שהתזמורת הופכת לכלי משני במופע הזה – מהטה "ויתר" על אמירה מוזיקלית סוחפת משלו, והסתפק בביצוע "נכון" או "אובייקטיבי" של היצירה, קרוב ככל האפשר לזו של ההקלטה.

מי שהוסיף צבע וחיות למופע היה השותף הקבוע האחר של שרון אייל – מעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי) שתחם את בימת המחול החלקה כמראה באורות נאון, וכמה פנסי תאורה זעירים, שבקטע מסוים אחד מהם השתקף בתוך פיסוק רגליו של הרקדן הסולן. בנוסף הוא  שטף את הבמה באור בוהק מפנסים תלויים, ובעיקר הפך את התזמורת ל"קיר שחור ברקע", עם קרן אור קטנה על ראשו של מהטה.

אני משער, ומקווה, כי אייל, בכר ובמבי עדיין לא אמרו את המילה האחרונה שלהם ביחס ל"פטרושקה" וזו תגיע בסופו של דבר אל בימת סוזן דלל. נחכה ונראה.